הילדים לא נרדמים בלילה? בודקים גבולות? קמים מהמיטה? קמים באמצע הלילה ומגיעים אליכם למיטה? המאמר הזה בשבילכם. ובדרך לנפץ לא מעט מיתוסים.
לפני שנתחיל חשוב לי לציין שהרעיונות המרכזיים במאמר יתבהרו לכם ככל שתמשיכו בקריאה. אני מזמין אתכם לקרוא להנאתכם מבלי להיות דרוכים בניסיונות להבין כל חלק כי כל החלקים האלה – בדומה לחלקיקי הפאזל – חסרי משמעות כשמביטים בהם בנפרד. לא חשוב לענייננו אם יש לכם תינוק בן חצי שנה או פעוט בגיל שנתיים. תקראו את הכול ותבינו הכול.
במאמר נתמקד בהירדמותם של פעוטות שנרדמים וישנים במיטת מעבר, אבל כדי להגיע מוכנים לאתגר בואו נתחיל בהתייחסות קצרה לאתגר הפשוט יותר:
איך מרדימים תינוק במיטת תינוק?
ובכן, יש את השיטה ה"חותכת", ודאי שמעתם עליה רבות: שימו את הילד במיטה והניחו לו לבכות עד שיירדם. הוא הרי לא יבכה עד הבוקר. נכון? מתישהו הוא יירדם? הבעיה שלי עם ההצעה הזאת היא בדיוק הבעיה שלכם עם ההצעה הזאת: אנחנו הורים שאוהבים את הילדים שלנו ואנחנו לא מסוגלים להניח להם להיחנק מהבכי של עצמם במשך שעתיים. אנחנו יכולים להחזיק את עצמנו במשך 5 דקות, 10 דקות, חצי שעה, מעבר לכך אנחנו חשים שמשהו לא טוב קורה פה ואנחנו מרגישים נכון. מעבר לכך, גם כאשר התינוק שלנו סגור בארבע קירות מיטתו הוא יכול להפעיל את המתוחכמות שבמניפולציות כדי להעמיד בסימן שאלה את הנחישות שלנו לסרב לגשת אליו, כמו, למשל, לזרוק את המוצץ לרצפה, את השמיכה, לבקש לשתות, "לקבל" מכה, וכדומה.
עם כל זאת, אי אפשר להתעלם מהיתרונות הברורים של ההצעה הזאת: היא אולי קשה ליישום אבל פשוטה להבנה. משום כך קטנה הסבירות שניפול לכל מיני מלכודות בדרך להרדים את הילד כפי שעשוי לקרות על פי החלופות שמיד אציע לכם. בשורה התחתונה הייתי אומר שההמלצה הזאת עשויה להיות פרקטית ואפילו טובה, אבל היא לא יכולה להיות טובה כהמלצה גורפת: תינוקות – וילדים בכלל – שונים זה מזה: בטמפרמנט, בנחישות להיאבק, בצורך בנוכחות מבוגר, בצורך במגע, בארגון התחושות והמחשבות (דמיון), ובעוד ועוד מאפיינים שבכוחם להסביר מדוע תינוק אחד יירדם אחרי 15 דקות של בכי ואחר שימשיך לבכות גם אחרי שעתיים.
חייבים לבדוק גם את:
תיאוריית ההרגלים מול תיאוריית החסכים
באופן כללי – ובפרט כאשר מדובר בגיל הינקות – אני מאמין גדול ב"תיאורית החסכים" ולא ב"תיאורית ההרגלים". לפי תיאורית ההרגלים התינוק יתרגל למה שנרגיל אותו ויבקש כל הזמן עוד ועוד מ"הדבר הזה": עוד מגע ידיים, עוד ליטופים, עוד נשיקות, עוד ועוד תלות. למה? כי הרגלנו אותו. לפי תיאורית החסכים, לעומת זאת, התינוק דווקא ישתחרר ממה ש"נרגיל" אותו. למה? כי סיפקנו לו צורך אמתי, ולא נוצר שם חסך שהלך וגדל ככל שנמענו מלספק את הצורך.
תינוקות, בואו נגדיר עד גיל שנה, זקוקים לנוכחות שלנו. הרגשית והפיזית. ככל שהם חשים אותנו קרוב כך ייקל עליהם להירדם. יש תינוקות שמגע הגוף שלנו ירגיע אותם, יש תינוקות שמגע הידיים שלנו ירגיע אותם כולל הליטופים והנשיקות העדינות, יש תינוקות שהקול שלנו ירגיע אותם, ויש תינוקות שירגעו בעקבות תחושת התנועה: כאשר אנחנו נוגעים קלות במיטתם, מזיזים קצת. שימו לב שהמשותף לכל אלה הוא סיפוק תחושת הנוכחות שלנו. והאתגר שלנו הוא להתאים את השיטה למזג של הילד:
תינוק תזזיתי במיוחד יתקשה אולי להירדם על הידיים שלנו, אבל יירגע ככל שנאפשר לו חופש תנועה. עבור התינוק הזה סביר להניח שהשכבתו במיטה תקל עליו להירדם: הוא יכול לנוע במרחבי מיטתו ככל שיחפוץ, ואנחנו מצדנו נהיה משוחררים לנדנד מעט את מיטתו, ובכך להסב לו תחושת נוכחות.
החשוב הוא להבין שהנוכחות שלנו מורגשת ככל שאנחנו טבעיים. לעומת זאת, כאשר אנחנו מלטפים את ראשו של התינוק בקצב אחיד, כאשר אנחנו מנדנדים אותו בקצב אחיד, מסיעים אחורה-קדימה בעגלה, כאשר אנחנו מדברים במונוטוניות, בלי להתכוון אנחנו נעלמים לו. כי בעצם, אם תחשבו על זה, אנחנו מתפקדים כמכונה. דמיינו למשל הורים שלא מצליחים להרדים את התינוק שלהם ומשום כך מחליטים שלא לבחול באמצעים ולגשת לפתרון הקל: להניח את התינוק בסל-קל ולנדנד אותו. ההורים יודעים שהתינוק שלהם תמיד נרדם בסלקל כאשר הם מעבירים אותו ממקום למקום ולכן מניחים שאם ינדנדו אותו בסלקל הוא יירדם. אלא שהתינוק לא נרדם, ולאט לאט גם נעשה חסר שקט.
לעומת זאת –
אם אחד ההורים היה לוקח את הסלקל, יוצא מהבית, פוגש שכן ומחליף עמו כמה מילים, מניח את הסלקל לצדו, מסיים את השיחה עם השכן ומרים שוב את הסלקל, ממשיך לכיוון הרכב שלו כדי לקחת שקית קניות שנשכחה, פותח את דלת הרכב ומניח את הסלקל על המושב הקדמי ברכב, כעבור כמה שניות מרים את הסלקל וחוזר לביתו, ובכן –
מה הסבירות שהתינוק שנמצא בתוך הסלקל יגיע הביתה בעודו שרוי בשינה עמוקה? סבירות גבוהה בהחלט. להזכירכם, אנחנו מדברים על תינוק עייף שהגיע ואף עבר את "שעת השינה" שלו. הדוגמה הזאת לא נועדה לשכנע אתכם להרדים את התינוק בתוך סלקל או בתוך עגלה אלא להבהיר את ההבנה הבאה:
לא משנה לענייננו איך תבחרו לעשות את זה, ככל שתבחרו בהתנהלות הדומה להתנהלות הטבעית כך ייקל על התינוק להירדם. למה? כי רק ככה הנוכחות שלנו במיטבה. יש הבדל עצום בין נדנוד המיטה בקצב מונוטוני למען התינוק יירדם (נכון שמכונה הייתה יכולה להחליף אותנו?) לבין היותנו טבעיים או מדמים התנהלות טבעית:
פעם מנדנדים קצת, פעם מסדרים את המצעים, קצת מסדרים לו את הבגדים, פה ושם ליטוף, פה ושם נשיקה, פה ושם הוא שומע את הקול שלנו – עם ובלי קשר אליו. עד שמגיע הרגע הזה בו התינוק "מחליט להירדם". הידעתם שתינוקות מקבלים החלטה להירדם? איך אנחנו יודעים שהתינוק מקבל החלטה להירדם? אנחנו רואים אותו מוצץ את המוצץ שלו בתדירות גבוהה. האם כעת הוא יירדם? סביר להניח שכן. אבל – אחרי שיירדם אנחנו רוצים ששנתו תהיה יציבה ולא יתעורר כל שתי דקות מכל רעש או כל דבר יוצא דופן שמפר את ה"הבטחה" שעמה הוא נרדם.
הורים, כאן טמון הסוד: ככל שדאגנו להרדים את הילד בתנאים שמדמים תנאים טבעיים כך שנתו תהיה יציבה. הפרסומת בטלוויזיה לא תעיר אותו. גם לא הטלפון המצלצל, הרעש של המזגן, הסירים במטבח, כל אלה לא יעירו אותו. למה? כי הם היו שם גם קודם לכן. שימו לב ששיטת ההרדמה הטבעית הזאת גורמת לנו להרוויח פעמיים: פעם אחת היא מסייעת לנו בהירדמות של התינוק (כאמור, משום שהיא מגבירה תחושת נוכחות), ופעם שניה היא מסייעת לנו להיות בטוחים שהתינוק אכן נרדם ושנתו יציבה.
אחרי שהוא נרדם אל תמהרו לעזוב אותו. או, אם תרצו, חזרו לחדר שלו אחרי כמה דקות ולטפו את ראשו, תנו לו נשיקה על הלחי. אם תמצאו אותו לוקח נשימה עמוקה עם הנשיקה שלכם הרי שזו התודה שלו וזו ההוכחה לצורך שלו בקרבתנו. הפיזית והרגשית.
ומה בינתיים? מה נכון לעשות כאשר התינוק במיטתו ואנחנו נוכחים במחיצתו? כאמור, התינוק יבקש את קרבתנו ועל פי תיאוריית החסכים אנחנו בהחלט מעוניינים להעניק לו אותה. ובכן הורים, הנכון הוא להיות שם ולא להיות שם. להיות קרוב אל התינוק שלנו אבל להזיז את תשומת הלב ל"מקום" אחר. מאחר והאתגר הזה הופך בולט יותר ככל שהתינוק גדל והופך לילד, נרחיב על שיטת "להיות ולא להיות" בחלק הבא (בכתיבה כרגע) המתמקד בהרדמת פעוטות. במיטת מעבר כמובן שכן… זהו האתגר 🙂
