הי שירלי,
תשמעי, אני לא מכיר אתכם מספיק טוב כדי להסיק מסקנות אבל אני כן יכול להסב את תשומת ליבך למקרים דומים ותראי את אם רלוונטי לכם.
יש לך שתי בנות. האחת בת ארבע ואחותה בת השנה. בת הארבע גדלה במשך שלש שנים לבד. ללא אחים וללא מתחרים. המצב שאת מתארת קורה הרבה פעמים בדיוק במצבים האלה, כאשר לבכור היה מספיק זמן ללמוד את מקומו כנסיך, מרכז העניינים, הכל שלי והכל בשבילי. אז, כאשר מגיע המתחרה, הוא מערער על מעמדו של הבכור באופן כזה שגורם לו לחוש נדחק ונבגד, כאשר הרבה פעמים, אלו תחושות זרות וחדשות לחלוטין עבור הבכור. והרבה פעמים התחושות הללו מופיעות לאו דווקא מיד עם הלידה אלא מעט מאוחר יותר, וככל שהתינוק מפסיק להיות צעצוע ומתחיל להיות ילד, מתחרה אמיתי. מה שמסביר אולי את ההתפתחות דווקא בחצי שנה האחרונה.

וההורים יודעים, הם שמעו על קנאת אחים ועל כך שזה טבעי אבל דווקא כאן אנחנו מוסיפים לעשות יותר טעויות כאשר אנחנו מנסים להגן על הבכור, לפצות איתו, לדפוק לו חשבון על כל דבר ועניין, להתהלך על חבל דק. אז הבכור מקבל את האישור הסופי לכך שהוא מקופח, למרות שהכוונה שלנו היתה הפוכה.

ככל שהמצב שאני מתאר כאן מוכר לך, גם אם באופן חלקי, אנחנו יכולים להבין משהו על בתך שנעמדת כלביאה על רגליה האחוריות כל זמן שהיא מזהה איום על מעמדה החברתי, ואנחנו גם יכולים להבין למה זה קורה דווקא עכשיו.

יש כמה דרכים לשקם את מעמדה, מצד אחד היא צריכה להרגיש מרוויחה כתוצאה ממעמד הבכורה בבית, מצד שני, חשוב דווקא עכשיו לשמור על גבולות.
אשמח להמשיך ולהנחות אותך אחרי שתעדכני אותי אם אני בכיוון בכלל. ובהנחה שכן, אשמח גם להמליץ לך על שני פרקים לפחות בספר שניתן לקריאה כאן למעלה: אותנטיות + אחים.
ביי בינתיים...

דני שלום. קראתי שוב בהנאה מרובה את הפרקים על אותנטיות ועל אחים מספרך. נראה לי שקלעת בהחלט לכיוון. הילדה מדגישה תמיד שהיא צריכה להיות ראשונה בכל אינטראקציה עם אחותה ורבות עם חברותיה. על כן אני מבינה מדברייך שהיא משליכה את האיום מבית על מעמדה-כלפי חברותיה. אני מנסה לרסן זאת בבית ולגרום לה להבין שגם אחותה קודמת לה במצבים מסוימים וללמד אותה לוותר לחברותיה,לפרגן ולהבין את התועלת שבכך. באיזה עוד דרכים אפשר ללמד אותה/אותי (??) לרסן את ההתנגשויות עם חברותיה ?לוותר על המובילות בנושאים זניחים? האם זה קשור גם לבגרות/אינטליגנציה רגשית?

... יכול להיות כמובן שזה עניין של בשלות אבל גם בשלות, היא תוצאה של מערכת יחסים. בין היתר. התפקיד שלנו בכל מקרה ועבור כל מקרה הוא להגיב מה שיותר נכון ולכן שאלת הבשלות לא צריכה לבלבל אותנו.
אני מציע שירלי להעביר את האחריות אליה, נניח שהיא מזמינה חברות והיא לא מסתדרת איתן,
במקום לנסות להבין מה קורה שם ולהציע פתרונות, אני מציע דווקא להעביר את האחריות אליה, לשאול אותה למשל מה היא מציעה. אוקיי רבתן ו.. לא טוב לך, מה את מציעה כעת? שנישאר? שנלך?
לאחר שהיא כועסת על חברותיה ומתלוננת בפנייך, את יכולה למשל לומר לה:

"... אני מבינה מה שאת אומרת, השאלה מה תרצי שנעשה, שנפסיק לשחק ושנתקשר להורים של הבנות שיבואו לקחת אותן? זה אפשרי. תרצי?"

סביר להניח שהיא תנסה למשוך אותך לתוך העניינים שלה, והיא תספר לך למשל שלקחו לה את התור ושזה לא הוגני וכדומה, אבל אל תכנסי למקום הזה. תחזרי שוב על השאלה שטרם קיבלת עליה תשובה -
"... מה אם כך את מציעה?". ולא בעצבים.

את יכולה גם לעשות לה הכנה מוקדמת למפגשים החברתיים:
"... את בטוחה שאת רוצה להפגש?.. אני שואלת כי אני זוכרת שבפעם הקודמת כל הזמן רבתן. בכל מקרה אם תדעי שאת לא רוצה להיפגש, תגידי לי".

אמירות מהסוג הזה נועדו להחזיר את האחריות אליה, להבין שזה לא מובן מאליו שנפגשים, שיש תוצאות למעשים שלי, הבחירה היא שלי, אני יכולה לבחור לפוצץ פגישה אבל אני יכולה לבחור גם להחליק עניינים ולעבור הלאה.

גם בבית, אל תכנסי איתה למקום הזה שבו היא מתלוננת ואת מנסה לפתור לה את הבעיות, להרגיע, לשכנע, לנחם. תני לה להתמודד עם תסכול ועם "לא" מבלי שהיא תשאב גם אותך למקום הזה של התלונות וההתחשבנויות. כי כאשר היא תראה אותך רגועה ושלווה, היא גם תדע (ותרצה) לרדת מן העץ.
בהצלחה!!

לדני! תודה על הכלים והטיפים, ללא ספק הם מאירים את הסיטואציות האלה באור הרבה הרבה יותר בהיר. מתכוונת ליישמם החל מהיום....
wish me luck
תודה שירלי

... אז בהצלחה שירלי ואת מוזמנת בשמחה לחזור אליי בכל שאלה.