.. לא כל-כך הבנתי את עניין "ההתקדמות שלו מבחינת ההתנהגות וקליטת השפה" אבל אני מניח שהיה שם קושי ואח"כ שיפור. את מעידה על כך שהוא מרביץ (לך?) ובכל אופן מושך לך בשיער ומסרב ללכת לישון. את גם כותבת שאת יודעת שזה עניין של גיל.

אז ככה: גיל שנתיים אכן מאתגר עבור הורים אבל דווקא משום כך מוטל עלינו בשעה הזאת להציב גבולות ברורים לילדינו שאחרת, הגיל היפה הזה יהפוך בקלות ל"גיל שנתיים הנורא". לא שכתבת הרבה אבל בכל זאת אני חש בדברים שלך הרבה אנרגיה שמושקעת מצידך בניסיונות להבין אותו ולהסביר את המניעים שלו, כמו למשל מאפייני הגיל או היציאה/חזרה למסגרת. וככל שאת נחושה למצוא הסברים, ככה פוחתת נחישותך להציב גבולות ברורים, באופן עקבי וללא רגשי אשם.

אביא דוגמא: נניח שהוא נפל וקיבל מכה וכעת הוא בוכה. את ניגשת אליו לחבק אותו אבל הוא בתגובה בוחר להוציא את העצבים עלייך, אפילו אם רק במילים או פרצופים זועמים. כאן שלא יהיה לך ספק, כאן הוא צריך לפגוש גבול ברור (שימי לב שוב לפרק 'אותנטיות'). אבל ככל שתהססי בנקודה הזאת, כנראה כי את מבינה שכואב לו ושהוא מתוסכל וכדומה, הוא לא יעצור בפרצופים הזועמים וישדרג אותם למעשים שיהפכו אותו ליותר מתוסכל. וגם אותך מן הסתם.

והאיומים כמובן מיותרים, תחליפי דיסקט –
במקום:
"או שאתה שם ראש ועוצם עיניים או שאני מכבה את המנורת לילה". אז:
"או שאתה שם ראש או שאתה שם ראש".

כמובן שזה לא משפט שאת אומרת לו אבל זה המשפט שאת אומרת לעצמך כמבשר על נחישות חדשה שלא מאפשרת מקום לדיונים ולמו"מ. תראי, אם לא קראת עדיין את "עו"ד, טייס ואדריכל" בבמת הפורום, חשוב לי להפנות את תשומת ליבך. בהצלחה..