שגחתי לציין תהילה בת שנתיים וחצי

הי נדיה,
קשים חיי ההורה, וגם שכתבת את זה בחיוך, יש אמת בדבר שהיום הורים שואלים את עצמם שאלות שבעבר לא היו שואלים, ואז יש את ה"נכון / לא נכון" ואנחנו כל הזמן חוששים למצוא את עצמינו בצד ה"לא נכון". אבל לדעתי נדיה, הבנת העיקרון חוסכת מאיתנו לשאול שאלות של נכון ולא נכון. אשיב לך לגופו של עניין ובואי גם ננסה לראות אם אנחנו יכולים להרוויח מהתשובה הספציפית עיקרון כללי יותר, שיהיה לנו למצפן גם בסיטואציות אחרות.

ככה:
זה טוב שאת מפעילה את האסרטיביות שלך כאשר תהילה מחליטה להפוך את אחיה הקטן לבלוק ציור. נראה לי שמה שמרגיש לך שם לא נכון הוא הבחירה להרחיק אותו ממנה; יש בהרחקה הזאת משהו שיתכן ומשדר לה שאת ואוריה באותו הצד והיא לבדה מוצאת את עצמה בצד ה"רע", זה שיש להיזהר מפניו ולכן לתפוס מרחק. ולכן זה גם "לא עובד", היא לא מוכנה ובצדק להיות במקום ה"רע". ההצעה שלי אם כך היא למנוע את הדבר באותה הנחישות אבל בדרך שונה;

את אומרת לה למשל ש- "לזה אני לא מסכימה" ומגבה את מילותייך במעשים; ממקמת את כף ידך קרוב לכף ידה, עוצרת אותה במידת הצורך, ובמידת הצורך גם לוקחת ממנה את הטוש או הצבעים. באופן הזה את מאפשרת לה מרחב בחירה מרגע הדרישה לרגע האכיפה, ובמרחב הזה היא יכולה לבחור לשתף איתך פעולה מיוזמתה.

לעניין הציורים בדפים קטנים / גדולים -
האפשרות לצייר על נייר גדול ולכאורה ללא גבולות, מעניקה לה פעילות כייפית ומהנה, היא שמעודדת אותה ליצור ולצייר, ליהנות מכל רגע, ואני בדעה שכאשר הילד נהנה, הוא מתפתח. האם הציור בדף סטנדרטי עם גבולות ברורים מעודד את הילד להסתדר עם מה שיש, או להפנים גבולות, או להקפיד על כללי ציור "נכונים" כמו קווים ברורים, פרופורציות וכדומה? אולי. באמת שלא חקרתי את העניין ואף פעם לא היתה לי את המוטיבציה לחקור את העניין מהסיבה הפשוטה שהילדים שלי תמיד גילו לי את התשובה, שממילא לא חיפשתי. ואני באמת משוכנע בכך שהילדים שלנו יודעים טוב מאיתנו מה תורם להתפתחותם. ולא היא שמתבלבלת כאשר היא בוחרת גם באפשרות הראשונה וגם באפשרות השניה. במילים אחרות, מה שמחזיר אותנו לתחילת הדברים ולעניין העיקרון, הנה לנו עיקרון שיכול להקל עלינו במגוון של מצבי למידה – ילדים יודעים לרוב טוב מאיתנו מה נכון להם ומה לא נכון להם ומכיוון שכך, אנחנו יכולים לנוח לפעמים משאלות ה"נכון / לא נכון".

ולעניין החיזוק החיובי – כאשר החיזוק ריק מתוכן, ואז מן הסתם הוא יחזור על עצמו, הוא יהפך למיותר והילד ירגיש שאנחנו לא "רואים" אותו באמת. כאשר ילד מראה לנו ציור, הוא רוצה שנביט בציור כדי שנראה אותו! ולכן, זה בכלל לא משנה אם הילד צייר יפה יותר או פחות, מאורגן יותר או פחות. הוא הפיק דבר חדש מעצמו ובדבר הזה נוכל לראות את הבחירות שהוא עשה וכל מיני החלטות שקיבל, עליהן נדבר, עליהן נתייחס, וגם פה במינון הנכון, באותנטיות ובלי להתאמץ. וזה בסדר אם לפעמים נראה לנכון לאהוב יותר ולאהוב פחות, להביע יותר ולהביע פחות. ועל אוריה לא מציירים :)

This article ahciveed exactly what I wanted it to achieve.

Artciles like this are an example of quick, helpful answers.