הי גלי,
אני קצת מתלבט כיצד להשיב לך. מניסיוני, כאשר ילד בגיל שלש מגיב כלפי ההורה שלו בצורה אלימה, מעיד הדבר על התנהלות כללית אשר מעכבת שיתוף פעולה ולא על קושי נקודתי. אין צורך להיבהל אלא להרחיב את החיפוש אחר ה"תשובה הראויה" כדי שבסופו של דבר, תמצאי את הדרך הנכונה שתשרת אותך תמיד בהתנהלות מול בתך/ילדייך, ולא תאלצי כל הזמן "לכבות שרפות".

מאחר והחיפוש כרוך בזמן (אנחנו לא משתנים ולא משנים כלום מהיום למחר), ומאחר ואת סדר היום את צריכה לנהל היום וכל יום, אציע לך "פתרון" שיהיה לך לסוג של "עזרה ראשונה" ואחר-כך, אוסיף בכמה שאלות למחשבה.

נתחיל במה שאת לא עושה. את לא מענישה ולא שולחת לחשוב. זה לחלוטין מיותר ו... מי כמוך יודעת.

מה כן?

נניח המדובר הוא בצחצוח השיניים. את מושיטה לה את ידך ואומרת לה שאתן בדרך לצחצח שיניים. תשאלי אותה ככה "על הדרך" אם היא מסכימה שאת תהי איתה – בכך את נותנת לה תחושה של "אני בוחרת" ואת מכינה את הקרקע לדקה הקרובה שבה לא תהיה לה כל-כך אפשרות בחירה. או שכן - הייתי רוצה בעניין הזה דווקא לחשוב איתך יחד. מיד נגיע לזה אך לפני כן -

נניח שהיא מראש מסרבת לשתף פעולה ולא נענית להושטת ידך לכיוון האמבטיה. כאן את יכולה לפעול בשתי דרכים, האחת היא הדרך שלרוב אני ממליץ עליה (סמכות אקטיבית) והשניה, אולי תהיה יעילה יותר במקרה שלך (על רקע של מאבקים כוחניים ממילא) – התנהלות על-פי מה שנקרא "תוצאות טבעיות". הכוונה היא לכך שאת נמנעת מכל התנהלות כוחנית מולה, אבל מבהירה לה את ההשלכות של בחירותיה (התוצאות הטבעיות). אז את גם דואגת לכך שהיא תבחין ב"תוצאות" וכך היא תלמד לקחת אחריות על חוסר שיתוף הפעולה שלה.

למה הכוונה?

היא לא מוכנה לצחצח שיניים בבוקר אז את אומרת לה בטון מעדכן ולא מאיים: "אני לא רוצה ולא מתכוונת להכריח אותך, אבל אני בטוחה שבהמשך היום תבקשי את הממתק היומי שלך וחבל לי שלא תוכלי לקבל אותו כי.... מי שלא מצחצח שיניים לא יכול להכניס לפה מתוק".

אם תעבירי לה את המסר כאמירת אגב שכזאת, כלומר, את לא מעורבת רגשית בהחלטה שלה ואת לא מנסה לשכנע, ודאי לא לאיים, אז יגברו הסיכויים לקבלת ההקשבה שלה. והיה והיא לא נענית, את אכן מונעת את הממתק שהיא רגילה לקבל, גם אם זה הקטשופ שהיא רגילה להוסיף לצלחת.

כאן חשוב (וזה מה שיעשה את ההבדל) להציג את ההחלטה כ"תוצאה טבעית" ולא כעונש כי אז היא תתרכז בהגנה ולא בהבנה. את ה"תוצאה הטבעית" את מבליטה על ידי כך שאת מבינה לליבה אבל חוסכת במילים. את נחושה במעשה האכיפה ובכל זאת, נותנת לה את ההרגשה שאת איתה ולא נגדה. את מונעת ממנה את ההרגשה ש"הנה... מגיע לך על מה שעשית לי בבוקר" ובמקום זה אפילו משתתפת בצערה.

יש משהו בהצעה הזאת שאני עצמי לא ממש אוהב, מניפולטיבי משהו ושבקלות יכול ליפול בדרך על כל מיני דקויות ולכן... הזמנתי אותך קודם לכן לחשוב איתי יחד לגבי האפשרות הראשונה – הסמכות האקטיבית. הסמכות האקטיבית לא משאירה מקום למשא ומתן, את מלווה אותה לחדר האמבטיה, בטוב או ברע, מציעה לה את נוכחותך לצידה וככל שהיא לא משתפת פעולה, את לא מאפשרת לה לצאת מחדר האמבטיה. שוב – לא כעונש.

התנהגות אלימה את מונעת בגופך - את יורדת לגובה העיניים שלה, מחבקת אותה מאחור כך שנמנע ממנה להזיז את הידיים ולוחשת לה: "לזה אני לא מוכנה". ואת לא משחררת עד שהיא נרגעת.

עכשיו תראי, כל ההתגרויות שלה בסגנון השלכת המשקפיים וכדומה, אלו לא דברים שנכון לטפל בהם בזמן אמת. כאן באמת צריך לבדוק מעבר: מי מקבל את ההחלטות בבית? איך הן מתקבלות? האם היא שותפה להחלטות שהיא יכולה להיות שותפה להן? לחילופין, האם את נגררת לקבל החלטות שמראש לא רצית בהן ורק במטרה לרצות אותה? כיצד לדעתך היא חווה את התפקיד שלך כאמא – עד כמה היא רואה אותך כמי שאחראית להגן ולשמור עליי, ועד כמה כמי שלא אחראית על כלום ופשוט... כיף לה בחברתי?

מציע לך בחום לקריאה את שלושת הפרקים ברצף: כעסים, מאבקים, עונשים, בספר הניתן לקריאה כאן למעלה.

בהצלחה גלי!

That's way the beestst answer so far!

Like your insights very much! Is the book still available for reading on the site or only to buy?thank you shabat shalom!