היי עדי,
את משתפת בסוגיה מאוד נפוצה – יש לכם ילד, כמעט בן 3, עד כה רגיל היה לקבל מכם את מלוא נוכחותכם ולפני ארבע חודשים הגיע המתחרה. בהתחלה המתחרה לא נראה כמו מתחרה אלא כמו צעצוע חדש שהצטרף למשפחה. ודווקא ככל שעובר הזמן ו"הצעצוע" גדל, אז הבכור מרגיש מאוים – חדרו לו לטריטוריה. אנחנו ההורים מבינים את זה – קוראים את המפה נכון. השאלה מה אנו עושים עם ההבנות הללו כיוון שכאן, דווקא בשל הכוונות הטובות, הרבה פעמים אנחנו טועים ודווקא מקשים על הבכור להתמודד עם המשבר באופן מסתגל.

את כותבת ש"ברור לנו שזה נובע מהתוספת החדשה" ולכן אתם מגויסים לפתור את הבעיה על "הצד הטוב ביותר... ומשתדלים מאוד לתת לו את כל תשומת הלב עד כמה שניתן".

ולפעמים עדי זה בדיוק העניין: דווקא הניסיונות שלנו להקל על הילד, להעניק לו דווקא עכשיו את מרב תשומת הלב, להיות סלחניים כלפיו וכדומה - דווקא הם שמסמנים לילד שנגרם לו עוול וכתוצאה מכך הוא נעלב ומרגיש מקופח.

כאשר תינוק חדש מצטרף למשפחה ישנם מספר דברים שעלינו לדעת ולפעול על-פיהם, ולכן אשמח להזמין אותך לבקר בפרק "אחים" שעדיין ניתן לקריאה באתר - בספר כאן למעלה. הפרק הזה פותח בדיוק בסוגיה הזאת – כיצד להתייחס אל האח הבכור כאשר נולד תינוק. הרעיון הוא לחזק את מעמדו במשפחה כבן בכור ובמקביל - להימנע מיחס מפצה כלפיו.

מוזמנת כמובן לחזור אליי עם שאלות..

ברמת העיקרון, אני דווקא בהחלט מעודדת אותו להיות יד ימיני. עוזר לי לקלח את הקטנה למשל. כשאני חושבת את זה, באמת לאחרונה אני קצת הזנחתי את העידוד שלו להיות יד ימיני מחוסר סבלנות, אך באמת עכשיו אהיה יותר מודעת לכך.
לאחר קריאת הפרק "עונשים" עלתה לי עוד שאלה. איך אני גורמת לאכיפה חיובית כשהוא מסרב לעשות דברים - כמו למשל- ללכת לגן, ללכת לישון וכו'?

עדי ותומר,
בואו נבין קודם כל את הפסיכולוגיה של בן השלוש שלכם -

ארבעה חודשים הוא חש באיום הולך וגובר בעקבות לידת אחיו התינוק. ככל שהוא יעניק לכם נחת, האיום ילך ויגבר מכיוון שאז הוא ימצא אתכם יותר עסוקים עם התינוק ופחות עסוקים בו. לא טוב בשבילו.

כאשר הוא מסרב לשתף פעולה, כמו למשל ללכת לגן, לישון, לאכול וכדומה - אז הוא מרוויח את מלוא נוכחותכם. בעודו עומד בפתח הדלת ומסרב לצאת וללכת לגן, הוא יכול להיות בטוח בדבר אחד - שההתעסקות מכאן תתרכז בו ואולי אפילו רק בו. אף שאתם כועסים ומאבדים סבלנות, הוא ימשיך ויעשה את כל מה שיגרום לכם להישאר איתו ו... כמה שיותר איתו. כאמור - משום שהוא חש מאוים וזה לגמרי טבעי.

עכשיו תראו, נכון להיום יש לכם תינוק וילד בן שלוש. התלות של התינוק בכם ההורים היא טוטאלית - אף אחד לא מטיל בכך ספק ולא מצפה מהתינוק שיתחיל לגלות כבר עצמאות. לא כך כאשר אנחנו מדברים על ילד בן שלש - אותו אנחנו מתחילים לשחרר ומצפים ממנו שיתחיל לשחרר אותנו. אז אנחנו מצפים ממנו יותר ויותר להתנהלות עצמאית ומתפתים לנהל אותו מרחוק: תלך, תבוא, תעשה, אל תעשה וכדומה.

אבל כדי שהילד בן השלש ירגיש מספיק בטוח להשתחרר, לשחרר ולפעול באופן עצמאי - עליו לדעת שנוכחותנו הרגשית נמצאת שם בשבילו ובמלואה.

אי לכך, הצעתי לכם החל ממחר בבוקר, ללוות אותו בהתארגנות, להפגין נוכחות פיזית וללוות אותו פיזית לאן שצריך – צחצוח שיניים, ארוחת בוקר, נעילת הנעליים וכדומה. אתם לא מלווים אותו כשוטרים או מפקחים אלא כחברים. המסר לילד – אני כאן לצידך כדי לסייע לך וכדי ליהנות בחברתך.

שמחה, שלווה, הומור ויחד עם כל אלה – נחישות לביצוע המטלות, בלי לבזבז יותר מדי מילים, הסברים וניסיונות לשכנע.

טוב לשמוע שאתם קוראים פרקים מהספר ונראה לי שפרק "גבולות וסמכות" יסייע לכם להבין את תשובתי זו. בהצלחה..