היי עמית,
המעבר מהחממה של גנים פרטיים לגן עירייה הוא באמת לא פשוט. יש מי שקשה לו יותר ויש מי שפחות ובכל מקרה כדאי לדעתי לקחת בחשבון תקופה של חודש ראשון כתקופת הסתגלות שבה לא הייתי ממהר להסיק מסקנות.

את כותבת שלעיתים היא נזכרת בגן ובוכה אבל גם מציינת שמקרים אלה הולכים ומתמעטים ו... זה סימן טוב כי זה מה שאנחנו רוצים ומצפים לראות בתקופת ההסתגלות – שינוי חיובי והדרגתי.

אני מציע לקבוע מראש משך זמן קבוע לפרידה בבוקר, לא להיבהל מהבכי הקורע לב ו... לחתוך. המסר לילדה – אני שומעת אותך ורואה אותך ובכל זאת... סומכת עלייך!

את כותבת שהיא נראית לך ממש מדוכאת ולדעתי כדאי לטובת העניין לשוחח איתה על המועקות שלה ולא לקבלן כמובן מאליו, להעלות בפניה שאלות כמו:

"למה את מתכוונת כשאת משתעממת?"
"... ולמה זה גורם לך לבכות?"
"מי עוד לדעתך מרגיש כמוך?"

בלי להציע רעיונות ופתרונות אלא רק להקשיב לה. הכוונה לסייע לה לתת ביטוי לרגשות ומחשבות ובכך לגרום לה להרוויח את הביטחון שהיא לא לבד; יש לה אמא שהיא נוכחת רגשית גם כאשר אינה נוכחת פיזית ובידיעה הזאת יש משהו מאוד מחזק.

דבר נוסף שמאוד יכול להקל, במיוחד בתקופת הסתגלות, הוא לקרב אותה לחברה טובה או לחבר טוב, שיבלו יחד אחה"צ, ייהנו מהחיים וגם יתחזקו מהביחד כי ילדים הם הפסיכולוגים הכי טובים האחד של השני :-)

והכי חשוב עמית, שתהי את חזקה ותשדרי לה ביטחון. "תחזיקו" עוד קצת ועברתן את זה. בהצלחה!