היי רן,
נתחיל לפי הסדר:
"בשעה שבע אנחנו מודיעים לו שתיכף הולכים..." –
מצוין! זה טוב שאתם מכינים אותו מראש.
"... כי הוא ואחיו הקטן (בן עשרה חודשים) צריכים מקלחת ולישון" –
לא כל כך מצוין. האמת – כאן מתחילה הטעות. כאשר אתה מקבל החלטות ובוחר לנמק אותן (ואתה יודע מה.. לא ממש משנה לי אם נימקת בפניו או בפניי כדי להסביר לי מדוע בחרתם ללכת) אתה הופך את ההחלטה לכזו שראויה למשא ומתן, לבחינה מחדש, להצעת חלופות. הרי מקלחת אפשר בעוד שעה כשם שאפשר בעוד חצי שעה. כנ"ל לגבי הכניסה למיטה. הצעתי לכם מכאן ואילך לקבוע עובדה:

ככל שהוא עסוק בפעילות מעניינת וחשובה עבורו אתם מכינים אותו זמן ארוך יותר לפני. נניח כעשר דקות לפני שאתם יודעים שתצאו אתה ניגש אליו, ותוך כדי שאתה מעסה את גבו (לא חובה כמובן אבל בהחלט כן - הצבת גבולות ושמירה עליהם יכולה להיות "משימה" מהנה עבור שני הצדדים) אתה מעדכן אותו שיתכונן לסיים כי... תיכף הולכים.
אחרי 7 דקות אתם יכולים גם לתת לו תזכורת להתחיל לאסוף את המשחקים וככל שהוא לא נענה אתם ניגשים אליו ומקפלים שם את העניינים לשביעות או לאי שביעות רצונו, יחד איתו או בלעדיו.

אגב, תאמצו את הדפוס הזה למצבים שונים כמו היציאה לגן וצחצוח השיניים ותיווכחו שיוקל לכם: בקשה ^ הוראה ^ פעולה.

מתחילים בבקשה,
ממשיכים בתזכורת או בהוראה (תלוי בסיטואציה),
מסיימים בפעולה.

כעת בואו נלביש אותו לפי הדפוס שלעיל:

מתחילים בבקשה – "איתי בוא להתלבש"
ממשיכים בתזכורת או בהוראה – כלומר שאחרי 20 שניות מקסימום (ולא אחרי 2 דקות להבדיל) אתם מבקשים או מורים לו להגיע אליכם ולא...
מעבר לפעולה – בלי לכעוס אתם ניגשים אליו ומלבישים אותו. שוב.. לשביעות או לאי שביעות רצונו והרי... ככל שהוא לא ישתף פעולה כל עניין ההלבשה יהיה עבורו מאוד לא נעים. בכך אתם מאפשרים לו לבחור לשתף פעולה, אם לא היום אז ודאי מחר.

לעומת זאת –

כאשר אתה אומר לו ש –
"זו הזדמנות אחרונה"
"אני סופר עד שלוש" וכדומה,

אתה בעצם פותח במאבק ותשמע רן, החיים שלך כאבא הרבה יותר קלים, התפקיד שלך להכריע את המאבק עוד לפני שהוא מתחיל ובוודאי שלא לפתוח בו. גם אם לרגע נדמה שהילד משתף פעולה בעקבות האיומים הרי שזה זמני כל כך משום שלמאבק חוקים משלו: אם התוצאה הזמנית היא 1:0 לך הוא יעשה הכול כדי להשוות. ככה זה עובד רן ולכן אתה רואה אותו מוציא את היד מהשרוול וצוחק עליך בפנים ו... הנה כעת התוצאה היא 1:1.

בשלב זה אתה מרגיש מובס משהו ובצדק ועושה הכול כדי לעלות שוב ליתרון, אתה מושיב אותו לחשוב על מה שעשה והנה 2:1 לך. קולות העידוד מהיציע של החבר של איתי מזכירים לך שהילד שלך הוא האהוב שלך ולא האויב שלך ואז אתה מרגיש רע ומבין שבמאבק בין ההורה לילד אין אף פעם צד מנצח אלא תמיד שני צדדים מפסידים. תמיד.

ושוב... התפקיד שלנו כהורים קל הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. אם יש לכם שאלות נוספות לגבי האתגרים השונים כמו היציאה לגן, צחצוח השיניים ועוד אז בשמחה. שימו לב למאמר "עו"ד, טייס ואדריכל" בבמת הפורום – מאמר שכתבתי והוא ממש מומלץ לעניינים האלה. בהצלחה!

שאלה - אם בשלב ה"פעולה" (אחרי בקשה והוראה) אנחנו אוספים את הצעצועים אז בפעם הבאה הילד בכוונה לא יסדר ויחכה שאנחנו נסדר במקומו, לא? איך נמנעים מזה?

אז ככה אסנת:
- אנחנו מתחילים בבקשה.
- ממשיכים בתזכורת או בהוראה (ובמקרה הזה נעדיף את התזכורת שהרי אין לנו יכולת לאכוף את ההוראה: אני לא יכול להכריח אותו לאסוף את הצעצועים, אבל אני כן יכול להלביש אותו גם בניגוד לרצונו ולכן להוראה המקדימה יש מקום במקרה ההלבשה אך לא במקרה ה"צעצועים").
- נזמין אותו לעשות את זה איתנו ונתקתק את זה איתו או בלעדיו.

ולשאלתך, הרי שאם ננהג כך אזי בפעם הבאה הילד יבחר להיות שם לצדנו משום החוויה החיובית והמזמינה שאנו מספקים לו או, לחלופין, יבחר ב"חיים הקלים".

זה בסדר שילד בן שלוש וחצי בוחר בחיים הקלים. לגמרי טבעי. זה רק חבל שהוא "בוחר" בחיים הקלים אחרי שדחפנו אותו לשם כי עוררנו בו התנגדות.