היום הורים לילד בן ארבע שמוזמן למסיבת יומולדת, לא צריכים לדעת כתובת כדי להגיע ליעד. הם נכנסים לאוטו ונוסעים בכיוון הרעש. כשאנחנו מגיעים לרעש אנחנו מגלים שני ילדים שהקדימו אותנו ואת המפעיל. מחובר למערכת הגברה של מסיבות טראנס, יצווח המפעיל על הילדים שלנו כאילו שהם לא עומדים באמת לידו, וזה על רקע המוזיקה מחרישת האוזניים.


המפעיל מיומן בלהפעיל ויבטיח פרס למי שישב ולמי שיקום ולמי שירים ידיים גבוה. הילדים נכנעים למפעיל ומרימים ידיים. יוגב שלי, רק בן ארבע, עדיין מחפש צדק בעולם ולא מבין למה הוא לא מקבל פרס אחרי שהוא מרים ידיים. הכי גבוה. אלא שמי שמרים ידיים, ככה זה בחיים, לא מקבל פרס. במיוחד לא הורים לילדים. אבל כשאני חושב על המפעיל הזה ונזכר בחדרי המשחקים הממוחשבים שבקניונים, בווליום הטלוויזה, בדיוידי שהורים מכניסים לרכב שחלילה וחס הילד לא ישתעמם, אני שואל את עצמי, האם יכול להיות שהרמנו ידיים? האם יכול להיות שאנחנו חלק ממערכת משומנת שנועדה להציף את הילדים שלנו בגירויים ולו רק כדי שלא נראה אותם? שלא נצטרך לומר להם לא? שלא נצטרך לומר להם כן? שלא נצטרך להתמודד? אמא'לה !!!

שלום זו היא תגובת ניסיון

בדיקת תגובה

זו היא בדיקת תגובה
ניתן למחוק את כל שאר הניסיונות :)
חג שמח!

תודה תודה חג שמח