קודם כל אני שמח מאוד לשמוע שאת קוראת את הספר. אני לא יודע בדיוק לאיזה סוג של צעקות את מתכוונת (מוזמנת לפרט) שכן יש צעקות שנועדו "לעשות דווקא" ולהרגיז, יש צעקות של התרגשות אופיינית של ילדים, יש צעקות של רצון לתשומת לב, יש צעקות ADHD כאלה של ילדים שחווים כל הזמן "רעש פנימי" וזו דרכם להשתחרר ממנו. כמובן שעבור כל סוג של "צעקה" נגיב אחרת.

בכל מקרה את מדברת בעצם על אותם המצבים שבהם אין לנו יכולת אכיפה (להבדיל באמת ממקרה הכדור שהילד מקפיץ לנו בתוך הבית ללא הסכמתנו ואז יש לנו את האפשרות לקחת ממנו את הכדור) וכאשר אין לנו יכולת אכיפה אנחנו באמת צריכים להיזהר שלא לטפס על סולמות שאחר כך לא נדע כיצד לרדת מהם.

לכן תמיד הנכון ביותר הוא להתחיל בבקשה שנאמרת בצורה שמכבדת הן את ההורה והן את הילד. את קוראת לו בשמו או ניגשת אליו ומבקשת ממנו (לא להכריח) שיסתכל עלייך, את רואה שהוא איתך, אפילו ניגשת עמו הצידה כדי להעביר לו בעקיפין את המסר שהבקשה שלך ממנו חשובה לך. ואז, אך ורק אז את מבקשת ממנו להפסיק. בלי יותר מדי מילים.

אחר כך זה באמת יהיה תלוי במניע שלו; אם המניע שלו הוא לקבל את תשומת ליבך או מאיזושהי סיבה "לעשות דווקא" ההצעה שלי במקרים הללו היא להגיב באופן אותנטי לגמרי, להביע את סלידתך מהסיטואציה, לשגר הוראה אסרטיבית שיפסיק בלי לנמק ובלי להסביר. נכון, בתשומת לב הוא מבקש, אבל כאשר את מונעת ממנו לחפש תשומת לב שלילית במסלול העקיף שהוא סולל לשם כך, את מחזירה אותו לחפש ולמצוא אותך במסלול הישיר, הנכון והבריא.

אם המניע שלו הוא פורקן של התרגשות יתר אז כדאי לנסות לומר לו את הדבר הבא:

"תראה אם אתה יכול להפסיק עם זה" – אם הוא באמת יכול, הוא ישמח להראות לך שהוא יכול.

אם תוכלי להוסיף פרטים אז יהיה לי יותר קל להמשיך ולהציע לך דרכי פעולה נוספות.

את כותבת שהבנת ממשהו שקראת בספר שאין זה נכון להשתמש במילה "לא". למה התכוונת?