בן 4 שלא מקשיב

אירית


שלום רב,

ההגדרה של "לא מקשיב" היא רבת משמעויות בעיניי.
יש לי ילד בן 4, חכם, מבין ושומע כל דבר, ילד טוב לאחותו הקטנה וכו.
אך יש מקרים בהם הוא "מנסה אותי" עד לקצה, כמו לדוג'- לפני השינה אני מנסה להכניס אווירה רגועה (לאחר כל היום) ולבוא ולספר סיפור, והוא מפריע בסיפור, שולח רגליים על הספר יורק וכו, אני מרתיעה בו כמה פעמים שיפסיק, וכשאני מרימה את הקול הוא מבין שאני רצינית. למה הוא לא יכול להקשיב לפני שאני מרימה את הקול? הוא נהנה מיזה? לאחר מכן כשנכנסים למיטה יש לו מלא רעיונות (שזה נהדר! אבל לא באותו הרגע, אני כבר תשושה וכו) להמציא שירים חדשים, לבדוק את הצל שלו בחושך, להתחבא במיטה וכו. לעיתים אני נותנת לו כמה דק כאלו ואז הוא נרגע וברוב המקרים צריך לאמר לו כמה פעמים שזה לא הזמן לצחוקים ועכשיו לישון.
אני מרגישה כאילו אני כועסת עליו שלא לצורך, הרי בדרך אחרת אולי היה מבין, אבל זה איכשהו תמיד נגמר בלהרים את הקול או באיום שאם לא יפסיק אז.. (ואני זו שנשארת עם רגשות האשמה).
בנוסף לעיתים שהוא לא מצליח משהו (לכפתר חולצה/ רוכסן..) הוא פתאום כועס ואומר לי "עכשיו את תבואי לכאן בעצמך ותעשי את זה" (נכון שאלו מילים שאני משתמשת בזמן שאני צריכה שיקשיב לי) אבל אני עונה לו בא תאמר לי בבקשה- אשמח לעזור לך והוא פוצח בריב ושוב מנסה לפקוד עליי באיום "אחרת אני אעלב" ואז אם לא מבקשים ממנו סליחה (למרות שלא עשיתי שום דבר שלא בסדר באותו רגע, לא כעסתי ולא כלום, הוא פשוט לא הצליח משהו שהוא הגדיר לעצמו, לא אמרתי לו לכפתר לבד) אז הוויכוח יכול להיות של חצי שעה עד שישמע אותי אומרת לו "סליחה" לא משנה אם אנסה להסביר לו שלא קרה כלום ושהכל בטונים רגועים.
בחלק מהמקרים אני אומרת לבעלי "בוא תתערב" ואז הוא מקשיב.

יש פתרון אחר? אני מלאת רגשות אשמה שהוא ילד מקסים ושיש דרך שהיא בלי כזה שיגעון.

תודה
אירית

דני גיל

21-11-2011 13:21
היי אורית,
כמובן שיש פתרון אחר רק שאני מעדיף לדבר במושגים של גישה ולא של "פתרון", כלומר על אימוץ דפוס תקשורת והתייחסות לילד שמקדמת הבנה, הקשבה ושיתוף פעולה ומנטרלת התנגדויות. בואי נראה:
את "מנסה להכניס אווירה רגועה (לאחר כל היום) ולבוא ולספר לו סיפור" ואני מניח שאת רוצה בכך כי יש לך תסריט יפה כזה בראש שאת מקריאה את הסיפור והוא מקשיב ושואל לפעמים שאלות ואם כך, זה אכן מעולה לסיים כך את היום. ואני מניח שאנחנו יכולים לראות את זה קורה בכך וכך בתים ומשפחות. אבל אורית, אין זה אומר שזה נכון לכל ילד ולכל הורים ובעיקר, זה גם תלוי בנסיבות. בנסיבות הקיימות הילד שלך (החכם, המקסים, הילד הטוב לאחותו הקטנה) בעצם אומר לך "עזבי אמא... זה לא מה שאני רוצה לעשות עכשיו". וזה בסדר גמור אורית. קל וחומר כאשר הוא מעלה בעצמו רעיונות חלופיים. עכשיו תראי.. את לא חייבת לקבל את ההצעות שלו כי כאמור את תשושה ועייפה, אבל כאשר את עסוקה בלשכנע אותו שיפסיק להציק ויתחיל להקשיב, כאשר את מרתיעה אותו ומאלצת אותו להקשיב, את מפספסת את המטרה ומכאן גם רגשות האשמה שמציפים אותך לאחר מכן.

אני דווקא הייתי מציע לתת לו להוביל עם החלופות שהוא מציע וכך אולי תגלי שאחרי 10 דקות שבהן הוא מקבל את ה"מנה" שלו כמו שצריך ועם מלוא נוכחותך, דווקא אז הוא נרגע ומתחיל להתנהג בצורה מפויסת ומקרבת. בסך הכול יש לו רעיונות לא רעים ואת גם יכולה לקחת אותם לכיוון הרגיעה וההירדמות, למשל לשיר יחד שירים (אבל בשקט), לשחק עם הצל של כפות הידיים (אבל כאשר הראש על הכרית וראשך לידו) ו... כדומה.

יש משהו בשעות הערב, כאשר הילדים נכנסים למיטה, שאנחנו יכולים דווקא לנצל לזמן איכות אמיתי. זה ממילא לא הזמן שבו אנו זקוקים לשיתוף הפעולה שלהם בפעולות היום-יומיות של סדר היום ואפשר לנצל את זה להורדת לחץ. בעצמך את אומרת – בסוף יום אני עייפה ומותשת ואם כך אורית, למה להאריך את ה"משימה"? למה לבקש ממנו ו/או לדרוש ממנו את ההקשבה לסיפור? להיפך, תורידי לחץ ממנו ובעיקר תורידי לחץ ממך כי ככל שכך תוכלי ליהנות ברגעים האלה שהוא נכנס למיטה וזה אורית.. זה בסופו של דבר מה שמרדים את הילדים. כאשר הם רואים את ההורים שלהם שבעי רצון מהם.

את מציינת שהוא מפנה אלייך את זעמו כאשר הוא לא מצליח כל מיני דברים ופוקד עלייך לפתור לו את הבעיות. את מגיבה מצוין כאשר את מציעה לו דרך אחרת לומר את הדברים. תרשי לעצמך להציע לו דרך חלופית באותנטיות ובלי ללכת על קצות האצבעות ("תדבר יפה – תקבל את העזרה שלי") כי אחרת הוא ימשיך לעשות מניפולציות על רגשי האשם שלך.

"אחרת אני אעלב"?
"זה בסדר גמור..." את משיבה לו "... זכותך להיעלב".

ואת לא מבקשת ממנו "סליחה" כי לא עשית לא שום דבר רע. לא חשוב כמה הוא בוכה. כאשר הוא בוכה את לא מנהלת איתו דין ודברים. תתעלמי לחלוטין ואל תראי לו שאת מתרגשת מהבכי שלו. עוד דבר אורית, תמנעי מהסברים ארוכים וגם אל תתאמצי להקפיד על ה"טונים הנמוכים" (שוב... תוצאה של רגשי אשם). תבדקי למשל מה עושה בעלך (מה שונה בטון הפנייה שלו, בשפת הגוף שלו) שגורם לילד להקשיב.

בהצלחה,
מוזמנת לעדכן תמיד..

אירית

22-11-2011 02:14
תודה על התשובה המפורטת. נראה כי אכן הבנת אותי, אנסה ואעדכן.
נשמע לי הגיוני אולי לזרום אם הכיוונים היצרתיים שלו בנחת, בעלי אכן אומר לי כי אני תזוזתית וכאילו "לחוצה כל הזמן" למרות שאיני מרגישה בכך, הוא פשוט יותר רגוע ויודע להתעלם, לי קשה להתעלם מהבכי והבלאגנים. אבל אנסה.

תודה, אירית

דני גיל

22-11-2011 03:11
רק לא עם יותר מדי מאמץ אירית (עכשיו הבנתי שאת "אירית" :)
את נמצאת איתו כי את רוצה להיות איתו ואת כל הזמן ובכל רגע נתון אוטונומית לגמרי לעצור, להציב גבול, לעדכן את הילד שלך שככה את פשוט לא ניהנית (כאשר הוא עושה את כל הדברים האלה שאת לא אוהבת) ושיבחר אם הוא רוצה אותך מחוץ לחדר או בתוכו. שיבחר באמת... זה לא משהו שאת משגרת לחלל האויר כאיום.

בסדר גמור.. אשמח להתעדכן.

עינת

14-02-2012 16:43
שלום דני,

הילד שלי בן שלוש ושבעה חודשים גמול במשך היום מאז גיל שנתיים.
מאז גיל 3 ישן ללא חיתול בלילה לפי בקשתו היו לנו לילות טובים יותר ולילות טובים פחות ועכשיו בחודשיים האחרונים קבוע שהוא מפספס פעם אחת בלילה.
אנחנו לא כ"כ יודעים איך להגיב לתופעה - כשהוא מתעורר יבש פעם בכמה לילות הוא מאוד מרוצה וגאה, אבל לא מבויש כשמתעורר רטוב - הוא אומר שמחר הוא יצליח וינסה לקרוא לנו בזמן.
האם יש לך רעיון לדרך בה נוכל לעזור לו? יש לציין כי במשך היום התנהגותו רגילה - הוא מאושר ונמרץ כרגיל!