אל תעבדי על זה ותקבלי החלטה – להפסיק לצעוק.

היי אנה :-) מה שלומכם?
את מדברת על כעסי פורקן אופייניים שלא מקדמים אותנו בכלום אלא רק הופכים את הכול ליותר ויותר קשה. במקום זה תעשי את הדבר ההפוך: תוכיחי לילדים שלך שצעקות הן מחוץ למשחק, את לא צועקת והם לא צועקים. כמה שהם צועקים חזק – את מדברת חלש; כמה שהם מוסיפים וצועקים – את יותר נעלמת ומתעלמת.

לדוגמה: הוא צורח כשהוא רוצה משהו? שיצרח. שישב על הרצפה שעתיים ויצרח. בהתחלה תתכונני למשך זמן ארוך (הוא למד עד כה שזה בסופו של דבר, מתישהו, תמיד "עובד" לו – הטריק פועל), אבל זה בדיוק רגע המבחן. תעמדי במבחן הזה פעם פעמיים ותיהני לך מהרבה שקט אחר כך.

לעניין הבכור ומעלליו בגן, את כותבת שאת רוצה להעביר לו את המסר שזה לא בסדר לקחת לילדים בגן חפצים אישיים ללא רשות, אבל בינינו אנה, הוא הרי יודע, הוא יודע שזה לא בסדר או לא מקובל עלייך אחרת לא היה מסתיר זאת ממך. המסר שאת כן צריכה להעביר לו הוא שאת סומכת עליו ונותנת בו אמון. מכיוון שכך, אינך רואה לנכון לפקח עם זכוכית מגדלת על הקשר שלו עם חבריו לגן, ואת לא רואה צורך להעיר לו הערות ולא להעביר מסרים. משהו ברצף הדברים שכתבת השתבש לי איפשהו ולא הצלחתי להבין מה הבן שלך הסביר לחבר שלו ומה הם אמרו זה לזה. אע"פ כן נראה לי שזה מקרה קלאסי של ילדים שמתנהגים כמו ילדים והורים שמוטב היה להם פשוט לא להיות שם כדי לא להילחץ לחינם.

תראי אנה... לא שזה בסדר שהוא לקח את מה שלקח, אבל ילדים לומדים גם מהדברים האלה, מכך שלקחו ללא רשות, ממה שהרגישו בבית, מתחושת ההקלה הנעימה בה זכו כאשר החזירו את מה שלקחו. יותר מטריד אותי, אם כבר, שאת כותבת שהוא צעק עלייך. פה תשימי את הגבול – חומת בטון. ולא בצעקות :)

תודה דני!

לגבי הבכור ש"לווה" משהו מחבר- הבנתי. הפנמתי. אגב, לא התכוונתי שהוא ממש צעק אלא ממש רצה שלא אהייה שם לידם ובכך בעצם אשמע שהוא משקר לחבר באומרו שמצא לו את הצעצוע.. אז באמת זזתי כדי לא להביך אותו או לתת לו "להיתפס" על חם.

לגבי הקטן- אנסה את שיטתך ואדבר "בלחש" ו/או אתעלם.

תודה רבה כרגיל :-)
אנה

:-)