היי דנה,
בגידול ילדים הרבה פעמים לא לעשות הוא לעשות הרבה. למה בעצם?
כי לילד יש את קצב ההבשלה (בשלות) שלו ודווקא כאשר אנחנו מנסים להגביר את הקצב קורה משהו הפוך למטרות שלנו:
לדוגמה - אתם נורא רוצים שהפעוט שלכם בן השנתיים ידע לשתף ולכן אתם מנסים לבקש, להסביר ולהדגים. כתוצאה מכך הפעוט שלכם מבין שאתם מנסים לקחת ממנו דפוס התנהגות שמבחינתו מקנה לו ביטחון ואז הוא נאחז בו חזק יותר.

לעומת זאת, כאשר הילד מבין שההורים שלו לא מנסים לתקן אותו הוא בעצם משוחרר להביט בתוצאות מעשיו ולקבל על עצמו אחריות.
ההתייחסות שלכם אליו ברגעים האלה שאת מתארת צריכה להיות התייחסות מקבלת וקלילה כמו זאת של המבוגר היודע את מה שהילד לא יודע: שהכל בסדר, זה הגיל, היום אתה ככה ומחר תהיה אחרת, ואנחנו ההורים שלך - מאמינים בך.

אז נכון שלא נשב אדישים על הכורסה עם כוס קפה וניתן להם לריב, אבל גם לא ננסה לתקן ולשנות את מה שרק הזמן יכול לתקן ולשנות. ולרגע לא נראה את עצמנו כהורים שמזניחים את חינוכו של הילד.

חשוב גם שתתנו לו להבחין בכך שהבחירה היא בעצם שלו:
הבחירה לשחק יחד עם חבר (ואז צריך לשתף וכו'), מול הבחירה לוותר על המשחק ועל כל הכיף שבביחד (ואז לשלם מחיר כלשהו כמו להיפרד מבית החבר נניח ולחזור הביתה). והוא יבחין בכך ברגע שהדברים יקרו. אינכם צריכים להוכיח אותו על טעותו כי אז הוא שוב יתגונן ויברח מאחריות. בהצלחה..