היי טובה,
מי שהיה במשך שלוש שנים מספר 1 הפך ביום בהיר אחד למספר 2 וזה באמת לא פשוט. ברור לי שבשבילך שניהם אהובים ויקרים באותה המידה, אבל בחוויה הסובייקטיבית של הבכור הרי שמעמדו נפגע ובגדול. הדרך היחידה להקל עליו את המשבר הצפוי מראש היא באמצעות חיזוק מעמדו כאח בכור, כמי שראוי להיות יד ימינך, להיות שותף לגידול התינוק, להיות שותף (לפחות שזאת תהיה התחושה שלו) להחלטות שאת מקבלת בהתמודדות עם התינוק, להיות לצידך עם התחושה שהתינוק הזה הוא שלנו - של המשפחה - ולא רק של ההורים.

טובה, אציע לך לעשות משהו שבהתחלה ישמע לך תובעני, אבל הוא יקל עלייך באופן משמעותי כבר בטווח הקצר ובמיוחד בטווח הארוך:

תצמידי אותו אלייך. פשוט ככה. אם את מחתלת את התינוק תזמיני אותו להיות איתך ולעזור לך:

"תוכל להביא לי את הטיטול? ... "לפתוח את המשחה?"

"אתה לא מאמין איזה משהו מצחיק קרה לי איתך פעם, כשהיית בדיוק בגיל הזה. איך שפתחתי לך את החיתול... רוצה לנחש מה קרה?"

"... וואוו.. איך זה אדום!! אתה יודע למה זה ככה? .. אבל אבא קנה משחה מעולה... בוא נמרח לו"

"אחח... אתה כזה מקסים!!! זה כל כך עזר לי שהיית איתי עכשיו!"

טובה, התינוק כמו כל תינוק, זקוק לך והוא ראשון בסדר העדיפויות. עם זאת, באמת שלא יקרה לו כלום אם לא תזנקי מיד לספק את מבוקשו. למה הכוונה?

נניח שהבכור שלך מספר לך משהו או שאתם עושים משהו יחד ולפתע התינוק מתעורר משנתו ובוכה. כאשר בנך הבכור יראה אותך ממשיכה להקשיב לו (למרות ובזמן שהתינוק בוכה) וממשיכה להיות איתו ולהרגיש איתו ולו רק לעשרים שניות, הוא ירוויח את הביטחון שכל כך חסר לו כדי להרגיש בטוח במקום שלו. העשרים שניות הללו לא יזיקו לתינוק שלך אבל הן קריטיות עבור הבן הבכור. צעדים בוני אמון מהסוג הזה יעשו את ההבדל.

במקביל לכך - וזה לא פחות חשוב - לשמור על גבולות ברורים. דווקא עכשיו. ההקפדה על הגבול הברור מעבירה לילד מסר (ברור) שלפיו אמא ואבא לא עשו לי שום דבר רע ולראיה - הם לא כאן כדי לגונן, לנחם, לפצות, להתחנף ולצעוד על קצות האצבעות. כנראה שבאמת אין על מה.

אז מה עושים כאשר "הוא זורק דברים בבית כגון להפיל את כל הנעליים מהסטנד, מפזר עיתונים בכוח ועוד"?

את ניגשת אליו (פיזית) גם ובמיוחד עם התינוק איתך על הידיים, דואגת שהוא יתרחק מהאיזור שבו הוא מוצא לנכון להוציא עליו את תסכולו, אומרת לו ארבע מילים בלבד שמסתיימות בנקודה (ולא בסימן קריאה):

"לכך אני לא מוכנה"

את אומרת את זה בשקט ובביטחון ומבטיחה שההוראה שלך תקבל תוקף מעצם נוכחותך הפיזית לצידו. בלי להתחשבן איתו ובלי להתעמת איתו - אל תבקשי ממנו למשל שיאסוף את החפצים שזרק וכדומה. ככלל... אל תתעסקי בעבר ובמה שהיה. תמיד תראי קדימה וקחי אותו איתך - קדימה.

תודה על התשובה המפורטת. אני משתדלת לעבוד לפי עצותיך. לרוב הוא מוכן ואף שמח לעזור ונראה שהוא באמת מרגיש שהתינוק הוא גם שלו ולא רק שלנו. לגבי העצה השניה זה לא תמיד עובד כי כשאני אומרת לו "לזה אני לא מוכנה " הוא עדיין טעון עם אותן אנרגיות שליליות כאילו משהוא בוער בו. אז אומנם הוא מבין שאני לא מסכימה עם מה שהוא עושה והוא מחפש משהו אחר להפיל ולזרוק כי עדיין יש בו את הרצון להוציא את הכעס החוצה.

טובה,
ניגשת אליו פיזית, הנחת יד על הכתף שלו, אמרת לו ש"לכך את לא מוכנה" - עשית המון. עכשיו הוא יחפש משהו אחר להפיל ולזרוק וכשהוא ימצא אותו תחזרי שוב בדיוק על אותה הפעולה. מדי פעם תציעי לו אלטרנטיבה - משחק או משהו - אני מניח שממילא את עושה את זה.

אל תשימי לך למטרה להרגיע אותו כי כנראה שהאתגר גדול מדי כרגע. עם זאת אנחנו יודעים שהוא בתקופת הסתגלות בעקבות לידת התינוק וסביר להניח שכל הפרובוקציות שלו נועדו להביא אותך אליו. ואת מגיעה אליו, ובכל פעם שאת מגיעה אליו את בעצם גם כאילו מזמינה אותו למקום אחר, מקום מפויס ושליו (מעצם גישתך העניינית). באופן הזה הוא יקבל עם הזמן את הביטחון שאת שם איתו ולצידו כל זמן שהוא צריך אותך ולאט-לאט יפסיק להעמיד לך מבחנים.