היי מירב, שמח "לפגוש" אותך שוב.
כל זמן שהמטרה שלך היא "ללמד אותו לא לברוח ו... שזה מסוכן" את מתרחקת מהשגת המטרה. לפעוט בן שנה וחצי לא חסרים מניעים פסיכולוגיים לברוח לאמא שלו ולא חשוב כרגע מה הם. החשוב הוא להפחית את המניעים אשר מניעים אותו לברוח לך. איך עושים את זה? כרגיל - בפשטות ובמינימום מאמץ מצידנו:

הוא בורח
את אחריו
הוא מחייך (כרגיל)
את מחייכת. ומחזירה אותו לאן שצריך.

באהבה, בשמחה, בהומור, ובלי לנסות ללמד כלום ובלי להסביר כלום (שזה תמיד החלק הקשה, המתיש והמתסכל). את יכולה להגיד לו ש"את לא מרשה" וש"זה אסור" וכדומה, אבל לא בציפייה שהוא יפנים ואחר כך יישם אלא כחלק מהתקשורת הקלילה והשמחה שאתם מטפחים כעת.

אגב מירב, פעם הייתי במסיבת סיום כיתה ב' של הבן שלי, זה היה באיזה פארק ואחת האמהות כל הזמן רדפה אחרי הפעוט שלה, לדעתי בגיל שנה וחצי או שנתיים. גם הוא היה היפר כזה ומחויך, כל הזמן רץ לגעת בכל מיני דברים ומגיע לכל מיני מקומות לא לו ובקיצור - ילד מתוק כזה שצריך לפקוח עליו שבע עיניים. אמא שלו עשתה דבר נורא חכם בעיניי: זה היה נראה כאילו שהיא קיבלה החלטה שהיא נהנית מזה ולא מתחרפנת מזה. וככה היא כל הזמן היתה רצה אחריו ומדגדגת אותו ומנשקת ומסניפה אותו ורודפת אחריו ומצחיקה אותו וכדומה. הסתכלתי עליהם מהצד וחשבתי לעצמי: איך בקלות זה יכל היה להראות ולהרגיש אחרת.

היי דני, מצטערת שכותבת שוב. פשוט מרוב עייפות התבלבלתי וכתבתי שהבן שלי בן שנה וחצי כשלמעשה הוא בן שלוש וחצי. אומנם יש לי בן נוסף בן שנה וחצי, אך הקושי הוא עם הגדול-מיכאל שבן שלוש וחצי.
מה עליי לעשות אם הוא בורח...

היי מירב :)
האמת שמשהו באמת לא הסתדר לי עם מה שזכרתי מההתכתבות הקודמת שלנו. אז אם כך אנחנו מדברים על מיכאל החמקמק בן השלוש וחצי. אמנם הורדנו לו שנתיים אבל העיקרון נשאר אותו עיקרון והדרך שאמליץ לך תהיה דומה. היכן בכל זאת ההבדל?

כשהוא "היה" בן שנה וחצי המלצתי לך למנוע ממנו לברוח לאן שהוא בורח אבל להימנע מהסברים מיותרים. לומר לו אולי מה מותר ומה אסור אבל לא במטרה שהוא באמת ילמד מכך ויפעל על פי ההנחיות.

לילד בן שלוש וחצי את יכולה כבר להסביר, להדגים ולהנחות: כן במטרה שהוא ילמד ויפנים אבל לא בציפייה לכך. כי אחרי הציפייה קיימת סבירות לאכזבה ו... חבל. אנחנו לא רוצים לתת לילד המחויך הזה את ההרגשה שהוא מאכזב אותנו.

בפועל זה יראה כך:

הוא יברח לאן שיברח, את תבואי אחריו ותחזירי אותו לאן שצריך, תוכלי להסביר ולהראות לו את הסכנות האורבות ו... זהו. וכמו בגיל שנה וחצי כך גם בגיל שלוש וחצי: חשוב לעשות את זה באהבה ובשמחה ולא ברצינות תהומית ומלחיצה. בפעם הבאה שהוא בורח את פועלת באותו האופן בדיוק ובלי להזכיר לו ש"כבר דיברנו על זה" או במילים אחרות - בלי להיאחז בציפייה. בהצלחה..

שלום דני.. אני אמא ל נחמן ש בן שנתיים וחצי... יש לי ילד מאוד פעיל אם הרבה שמחת חיים... אני אמא מאוד אחראית ותמיד נמצאת בפוקוס הלב... הוא תמיד בורח לי מגינה, אני עשיתי מה שאמרתה. כל הזמן מסבירה לו על הסכנות ושאוה יכול ללכת לאיבוד. עד שיום אחד פשוט הלך לאיבוד קיבלתי התקף לב חיפשתי אותו בכל מקום קודם כל רצתי לכביש הסתכלתי עם אוה לא שם. אחרי 10 דקות של ריצות וחיפושים מישהו אמר שרעה ילד קטן עולה במדרגות לכיוון סופר בשחונה. אוה פשוט אלך לסופר לקנות סוכריה... יום אחד בגן חיות כל פעם שאנחנו שיחררנו לו את היד אוה פשות התקדם לבדו... דניה אני לא יודעת מה לעשות אני ממש מפחדת שמישהו יקח אותו או שאוה ילך לאיבוד.

ילד בגיל שנתיים וחצי לא צריך להסתובב לבד. כלומר אל תתני לו לצאת משדה הראייה שלך. את כותבת למשל שהוא הלך לסופר. לא ראית אותו הולך לשם?