איך מספרים לילדים על גירושי ההורים?

עירית


הי דני,
לצערי אחי ואישתו מזה 15 שנה החליטו להתגרש. יש להם 2 בנים בן 13.5 ובן 3.5, איך מספרים להם? ומה התהליך הנכון עד שהאב עוזב את הבית?

דני גיל

28-06-2012 04:04
היי עירית,
קודם כל צר לי לשמוע. תהליך גירושין הוא לא דבר קל וזה נכון שיש חשיבות גדולה לאופן שבו עושים את זה. אשיב לך על השאלה באופן עקרוני ובלי להתייחס יותר מדי להפרשי הגילאים בין הילדים.

הדבר הכי חשוב לדעתי הוא אופן העמידה מול הילדים:
לא משנה כמה אבא ואמא טעונים, פגועים, כועסים, חשוב שמול הילדים הם יעמדו זקופים ואיתנים. פחות חשוב מה הם יאמרו כמו איך הם יראו במעמד הזה: אם יראו כמסכנים הילדים יראו בהם כקורבנות וכמסכנים ויתקשו להתעודד מהחיזוקים שיבקשו ההורים לספק להם אחר כך.

בכל תהליך של פרידה יש הפסדים ויש רווחים. הילדים לא יוכלו להאמין לרווחים ולראות את חצי הכוס המלאה אם ההורים יגישו להם כוס ריקה. הם ירצו לראות, לשמוע ולהרגיש את אמא ואבא שלהם שלמים ובטוחים בעצמם ואז יהיה להם קל להאמין לכל מה שירצו ההורים לספר להם.

ומה ירצו ההורים לספר להם? מה נכון לספר לילדים?

הקו המנחה נגזר מגבולות האפשר: אם אפשר לספר לילדים שאמא ואבא נפרדים אבל הם נשארים חברים זה לזו ויתמכו זה בזו וישתפו פעולה וכדומה - זה מצוין. אם העוינות בין ההורים היא כזאת שלא תאפשר להם לקיים תקשורת חברית אז כמובן שעדיף להזיז את הפוקוס משם.

מוטב לילדים לדעת שאמא ואבא הגיעו להחלטה יחד והם עשו ככל יכולתם כדי לשמור על תא משפחתי מאוחד ומלוכד. משלא צלח ברור להורים וחשוב שיהיה ברור גם לילדים שהמשפחה עוברת שינוי שמטרתו להיטיב עם כולם: לעבור ממצב מסוים למצב טוב יותר ולא להיפך. האם הילדים יאמינו? ימים יגידו ובעיקר המעשים של ההורים "יגידו":

אם הפרידה אכן תהיה פרידה אמיתית והיא תפתור מחלוקות (כפי שצריך להיות) ולא תעצים אותן הרי שהילדים אכן יווכחו מהר מאוד לטעמו החיובי שבשינוי. וכאן עירית לך כאחות ולכם בכלל כמשפחה תומכת יש תפקיד מאוד חשוב:

זה הרי לא מקרי שכל כך הרבה תהליכי גירושין נראים רע כפי שהם נראים - כמעט תמיד נמצא שם לפחות צד אחד מרוסק, בוער, פצוע, נבגד - ועכשיו צריך לעמוד זקוף מול הילדים, להזיז הצידה את האגו, לספור כל הזמן עד שלוש ולומר לעצמו:

"נכון, בוער לי לעשות ככה וככה ולהגיד ככה וככה אבל מה בעצם אני מרוויח אם אעשה כך או כך, ומה אני מפסיד, ומה נכון יותר לטווח הארוך, ומה נכון יותר לטובת הילדים, ומה - בסופו של דבר - יהיה טוב לי?"

לא פשוט בכלל לעמוד באתגר הזה ולפעול מהראש ולא מהבטן במצב כל כך רגיש ולכן התפקיד שלכם כמשפחה תומכת ושלך כאחות הוא כל הזמן ועד כמה שאפשר לחזק את אחיך ולהראות לו כמה טוב הוא עושה כאשר הוא בוחר ללכת בדרך הזאת, ושאת רואה את זה ורואה אותו ושאתם גאים בו על הדרך שבחר שכן... זה הרי כל כך בקלות יכל להיות כל כך אחרת.

שאלת גם לגבי עזיבתו של אחיך את הבית ולדעתי לא כדאי לספר להם על כך הרבה זמן מראש. שבועיים-שלושה הם פרק זמן ראוי כדי להכין את הילדים באופן הדרגתי מבלי לטפח בהם כל מיני חרדות של אי-ודאות.

שיהיה בהצלחה.. (אפשר לעבור את זה בהצלחה!)

עירית

28-06-2012 19:13
הי דני,

כשאתה אומר- "לכן התפקיד שלכם כמשפחה תומכת ושלך כאחות הוא כל הזמן ועד כמה שאפשר לחזק את אחיך ולהראות לו כמה טוב הוא עושה כאשר הוא בוחר ללכת בדרך הזאת, ושאת רואה את זה ורואה אותו ושאתם גאים בו על הדרך שבחר שכן... זה הרי כל כך בקלות יכל להיות כל כך אחרת."
למה אתה מתכוון? על כך שבחר להתגרש?

דני גיל

29-06-2012 00:17
:-)) לא... ברור שלא לכך הכוונה. את החיזוקים הוא לא צריך על כך שבחר להתגרש (אולי כן אבל זה כבר נושא אחר) אלא משום שבחר להתגרש בצורה יפה ומכבדת. ככל שכך.

דבר נוסף שלא הזכרתי קודם:
חשוב לזכור שההורים התבשלו עם ההחלטה זמן רב ואילו על הילדים נוחתת פצצה. חשוב במקרים האלה לדעת להכיל את הכאב של הילדים: לאפשר להם "להוציא את זה" ולבכות מבלי למהר לנחם ולפטור אותם מכאבם. הכאב טבעי וצפוי ולכן חשוב לתת לו מקום לביטוי.