היי קרן,
אז ככל הנראה עשית מה שהרבה הורים עושים עם הילד הראשון ואז המשבר מגיע עם לידתו של השני: גידלת אותה כנסיכה עד שיום בהיר אחד מעמדה התערער והיא חשה מאוימת. אבל הכל בסדר ושום דבר לא מאוחר. מה שאת צריכה לעשות הוא קודם כל להפסיק להרגיש אשמה כי בכך את שמה את עצמך במקום מתנצל, מסביר, משכנע, מנחם, ובעצם "חותמת" (מרצונך!!!) על היותך אחראית לתחושת הקיפוח שלה. ובתך, שרגילה היתה לקבל את מלוא נוכחותך עד להולדתו של אחיה נדחקה הצידה.

אכן משבר גדול עבורה שדורש אותה לחתיכת התמודדות. האם היא יכולה על ההתמודדות הזאת? ודאי שכן, אבל הקושי המשמעותי שלה הוא לא מעצם תחושת הקיפוח (הטבעית, הצפויה, האוניברסלית) אלא משום החותמת שאת שמה על תחושת הקיפוח הזאת כאחראית בלעדית לה. כלומר שהילד הבכור יכול להתמודד בצורה מסתגלת עם התחושות הנלוות לסיטואציה, אבל קשה לו להתמודד עם התחושה שההורים שלו, הם שאחראיים לתחושות הללו. ואיך אני (כילד) מבין שהם האחראיים על התחושות הללו? כי אני רואה אותם נורא עדינים איתי, מסבירים לי בנועם ובנינוחות גם כשאני עולה להם על העצבים, מתאמצים לפנות לי זמן איכות, מנסים כל הזמן "לצאת" בסדר איתי, עסוקים המון ב"אפליה מתקנת". אלא שהאפליה המתקנת לא מתקנת כלום. מה היא בכל זאת עושה? היא מוכיחה ליד שאכן קיימת אפליה. ופה הקושי של הילד.

אם היא מבקשת ממך עוד סיפור או עוד יצירה את אומרת לה "לא" ואת הנימוקים ל"לא" הזה את נותנת לה במנגינת אגב כזאת, לא מתוך כוונה או ציפייה שהיא תקבל אותם ולא בטון דרוך כזה שנועד לשכנע. את גם יכולה לצחוק ולהגיד לה משהו כמו "נראה לך?" ואז לשתף אותה בהרבה דברים שיש לך לעשות. בכלל טוב לענייננו שתשתפי אותה הרבה ושתחזקי כל הזמן את המעמד שלה כבכורה בבית, כמי שעוזרת לך עם אחיה הצעיר, שקרובה אלייך בזכות היותה בת בכורה, וכו'. יכול להיות שאת פועלת כך ממילא וזה מצוין.

קרן, לילדים שפה בלתי מילולית, האינטואיציות שלהם עובדות שעות נוספות, ולכן חשובה כל כך התקשורת הלא מילולית. כשהיא אומרת לך "אז מה.. אני לא חמודה?" היא מעמידה אותך במבחן ובה בעת שמה לך מכשול, כי היא גוררת אותך להשיב לה על השאלה. ומתי אנחנו משיבים על שאלה? כאשר קיים ספק. ולכן ככל שתעני לה על השאלה ברצינות הלכאורה מתבקשת כך יגדל בה הספק.

"מה... אני לא חמודה?" היא "שואלת" אותך,
"לא... את ממש לא חמודה" את משיבה לה בציניות,

ואל תגררי למניפולציות למקרה שיהיו, אל תמהרי לגשת למקום הזה שאת חוזרת להגיד לה ש"ברור שאת ילדה חמודה ו..". כלומר שאם היא נעלבת או "נעלבת" מהתגובה שלך תבקשי ממנה לדעת בדיוק מה מפריע לה ועל כל מה שהיא תגיד תשיבי לה בשאלה:

"את באמת חושבת שאני יכולה לאהוב יותר את אחיך?"
"את באמת חושבת שאת לא הילדה הכי מקסימה בעולם בשבילי?"

ואם היא תשיב לך שאכן כך היא חושבת תני לה נשיקה ארוכה כזאת ותגידי לה: "כמה חבל". וזהו.

והומור... הומור תמיד טוב:

היא - "מה אמא.. אני לא חמודה?"
את - "את מהממת אבל למה כל הזמן אני צריכה להגיד לכם? אני לא חמודה?"