עובדים קשה ועובדים לחינם, אנחנו ההורים. ראו למשל את זכות הבחירה שאנחנו שומרים בקפידה עבור ילדינו: מה לאכול, מה ללבוש, מתי לצאת מהבית, וכו'. תשמעו, זה יפה וזה נפלא אבל זה נכון ויפה כל זמן ש... זה מצליח לנו, ואכן מעודד את ילדינו לשיתוף פעולה. אחרת – יש דרך אחרת.

בשבע בבוקר אתם לא צריכים להתחנן לתשובה מהילד מה הוא מעוניין שתשימו לו בתוך הכריך לבית הספר. לא קיבלתם תשובה תקבלו את ההחלטה במקומו, לשביעות או לאי שביעות רצונו. ולמחרת תקומו לבוקר חדש.

מתן אפשרות בחירה, אמפתיה, רגישות לצרכים הרגשיים של הילד, היכולת שלנו לראות את ילדינו ולראות באמת, היכולת שלנו להיות איתם ולהיות באמת, כל אלו הם הישגים משמעותיים בבניית הסמכות ההורית שלנו - סמכות "רגל שמאל".

האכיפה הברורה, האסרטיביות, קביעת ה"עובדות בשטח" בלי למצמץ, הלגיטימציה לקבל החלטות באופן חופשי, בלי לנמק ולהסביר כל כך הרבה, בלי לשכנע ובלי לבקש אישור (טוב מאמי?), כל אלו הם הישגים חיוניים בבניית הסמכות ההורית שלנו – סמכות "רגל ימין".

כדי לפשט את הרעיון אפשר שנראה ברגל שמאל את דרך ה"מוח" וברגל ימין את דרך ה"כוח". בעוד שהראשונה דורשת אותנו ללמידה הרי שהשניה מבקשת מאיתנו רק את הלגיטימציה. את הלגיטימציה להיות הורים חופשיים, טבעיים, שמוכנים אגב לעשות טעויות ובכל זאת להרגיש הורים טובים ושלמים עם עצמם, שמרשים לעצמם "להצטלם לא טוב".

כהורים לילדים אנו זקוקים לשתי הרגליים, אחרת... לא נתקדם, ויהיה לנו קשה ולא נבין למה כל כך קשה לנו. ובינינו, אף אחד לא יכול לקפוץ כל הזמן על רגל אחת, זה מתיש וכואב, ובסופו של דבר מוציא גם אותה מכלל שימוש. לא טוב ולא כדאי, ועל כך נמשיך לשוחח מחר בערב בהרצאה "סמכות על שתי רגליים", מעון טללים נעמת ברמת גן. ביי בינתיים..