ילד בכיין

גלית


ילד שלי בן 5 עוד מעט, הולך כבר לגן חובה. מתריד אותי העיניין שהוא בזמן האחרון מתבכיין על כל דבר. אני לא מסכימה לקחת את החבר שלו אלינו או שהוא יךך אליו הביתה - הוא בוכה בכי היסטרי, עומלל ובלתי פוסק, בליווי של "אף פעם לא אני לא הולך לאף אחד!" (והוא כן הולך מדי פעם). בסופר לא קניתי לא משהו - "אף פעם לא היה לי כזה!" וכל מיני כאילו. זה מאוד מטיש ומתסכל, אני מרגישה עייפה מההתנהגות הזאת ולא ממש יודעת איך להתמודד. אני מוצאת את עצמי סביב העניין הזה רוב הזמן מהשעה שאני לוקחת אתו מהגן עד שמגיעה אחותו הקטנה מצההרון לפחות.

גלית

11-09-2013 21:48
ובכלל כשבא לו לקבל ולעשות משהו והוא לא יכול - ישר הוא מתבכיין!

דני גיל

14-09-2013 17:02
היי גלית,
הוא מתבכיין כי את מגיבה לבכי, כשהוא טוען בפנייך ש"אף פעם לא היה לי כזה" את מתישה את עצמך בתשובות (נכון?) במקום להגיד לו, למשל, "צודק, אף פעם לא היה לך כזה".

אני מאוד ממליץ לך לקרוא את המאמר "הורים אשמים" כאן באתר בדף המאמרים (המאמר העליון כרגע), ואמשיך את תשובתי בנושא הנפרד שפתחת כאן למעלה - "חוסר שיתוף פעולה".

גלית

15-09-2013 14:03
ובכן אנני מגיבה לבכי ותמיד במצב זה שומרת על קור הרוח אבל הילד נכנס למין מערבולת שלא מצליח להתגבר על ההסטריה. משל: הוא רצה שהחבר יבוא אליו והיום אי אפשר. בדרך הביתה מתחילה הסטריה אבל בלתי פוסקת. הוא בוכה בכי חונק אני רואה שהוא משוט לא יודע איך להירגע ומתוך הבכי צועק או מנדנד ת"אני רוצה שהוא יבוא אליי!". אני לא עונה. או שאומרת "אני מבינה שאתה מאוד רציתה, גם אני רציתי ועצוב לי שהיא אפשר" וזהו. אבל זה יכול להימשך גם 10 וגם 20 דקות עד שאני מנסה למשוך את צומת ליבו אל משהו אחר אם הוא בכלל מצליח להשתחרר...

דני גיל

16-09-2013 02:23
אוקיי מובן. והשאלה למה את מקפידה לשמור במצבים האלה על קור רוח. תראי:

ילד יכול לבקש פעם ראשונה, פעם שניה ואפילו פעם שלישית. ברגע שהוא ממשיך ומנג'ס הוא בעצם עובר מעמדת הבקשה הלגיטימית לעמדת המציק והמטריד. ובאמת יכול להיות שעיקר הקושי שלך נובע מהגדרה לא נכונה של הסיטואציה. לילד המציק לא הייתי אומר: "אני מבינה שאתה מאוד רצית, גם אני רציתי ועצוב לי שהיא אפשר". התגובה שלך תהיה הרבה יותר ברורה דווקא אם תרשי לעצמך להכניס לתוכה יותר רגש ופחות קור רוח שמלווה הסברים רציונליים.

כאשר את אומרת לו באסרטיביות:

"תקשיבי לי טוב, אני לא מוכנה לדבר על זה יותר ומעכשיו אתה מפסיק להציק לי" את בעצם מעדכנת אותו שאת רואה את התנהגותו כהצקה. סביר להניח שהוא ימשיך להציק לך אבל אז התגובה הבאה שלך תחזק את המסר כי הוא ימצא בה היגיון. התגובה הזאת היא המעבר שלך ל"מצב אחר" מזה שהיית בו עד כה: כעת את מרשה לעצמך להיות פחות נחמדה (אם לומר בעדינות), את חוסכת במילים, דורשת ולא מבקשת, נותנת לו להבין שקרה פה משהו שבעקבותיו את לא עוברת בקלות לסדר היום. ואת יודעת... מוזמנת להתקשר אליי ואתן לך כמה דוגמאות לאופן שבו נכון לעשות את זה. מן הסתם יש כאן חשיבות למנגינת הדיבור שלנו ולא רק למילים שיוצאות לנו מהפה, וכאן אני תמיד מעדיף את השיחה ב"ארבע אוזניים" כי אחרת זה עשוי להתפרש לא נכון.

בכל אופן, הדבר הזה:

"אני מבינה שאתה מאוד רצית, גם אני רציתי ועצוב לי שהיא אפשר"

הוא הזמנה למשא ומתן. את נותנת לו פתח לשאול את עצמו ואותך:

למה אי אפשר?
אולי לא עצוב לך כמו שעצוב לי? וכו'.