חוסר שיתוף פעולה

גלית


אני מודה שבמקרים האלה אני פשוט יכולה לצאת מדעתי, וכמה שאני משתדלת לשמור על קור רוח - בסוף זה תמיד נגמר בהפגנת כוחניות. ואני מאוד רוצה למצוא דרך אחרת...
למשל: אנחנו חוזרים מהקניות, צריך לצאת מהרכב. עקב מיקום חניה, תמיד הבן שלי יוצא מהדלת שרחוקה ממנו ובינינו מפריד כיסא של אחותו הקטנה. אז הוא נשכב לו ולא מוכן לצאת. זה לא שהוא כעוס או עייף - סתם ככה לא בא לו לצאת. אני חצי דקה מבקשת לצאת, ואין תגובה. עד שאני פשוט גוררת אותו החוצה...
או שדריך להתלבש ולצאת מהבית - אז הוא פשוט משחק אותה שלא בא לא להתלבש וגם מסרב שאני אלביש אותו. אני מלבישה אותו איכשהו והוא עוד נותן איזה יציאה בסגנון של להתחיל ללקק את הנעל.

לפעמים הוא פשוט הולך לו ועושה משהו - ואני קוראת לו לעצור/לחזור/להפסיק/סתם קוראת והוא לו מגיב, בכלל. ואין מצב שהוא לא שומע, זה נוח לו לא לשמוע. אני צריכה לרוץ ופיזית לעצור אותו.
גם אחותו הקטנה מתחילה עם השטויות בסגנון.
אני בזמן האחרון מוצאת את עצמי בחוסר עונים. זה נותן הרגשה שאני מאבדת את הילד שלי מבחינת ההתייחסות ואני לא מצליחה ליהנות אתו.
הוא ילד מדהים, מאו חכם ואכפתי. אני חשה שאני פשוט לא יודעת להתמודד אתו.

דני גיל

14-09-2013 17:07
היי גלית,
את כותבת שבסוף זה תמיד נגמר בכוחנית ואת רוצה למצוא דרך אחרת. ויכול להיות שהאלטרנטיבה היעילה תהיה לגמור את זה בנחישות (או כוחניות) כבר בהתחלה. ולא בסוף. "אני חצי דקה מבקשת לצאת ואין תגובה". ובכן גלית, למה את חצי דקה מבקשת ממנו לצאת?

את כותבת שאת קוראת לו להגיע להתלבש והוא לא משתף פעולה, ואם כך גלית, אל תצפי ממנו לשיתוף פעולה: אל תקראי לו ותגידי לו שזה לא בסדר שהוא לא מגיע כשאת קוראת לו וכל זה. גשי אליו, תגידי לו שעכשיו מתלבשים, תפגיני נוכחות פיזית ככל שצריך ותגמרי עניין. נכון, זה יכול להיות לא נעים ו"להצטלם רע" אבל גם ככה זה מצטלם רע. ומכיוון שכך אז עדיף קצר ולעניין.

המטרה אינה לחסוך בזמנים אלא לחסוך במאבקים. ברגע שהוא יחווה אותך נחושה הוא יוותר על ההתנגדות כי הוא יבין שהיא לא אפקטיבית לו.

כאן תהיה לך ההזדמנות לחזק את הקשר ביניכם, לעבוד על מערכת היחסים, כל הזמן לטפח אותה: לעשות דברים יחד, להקשיב ולשתף, לחזק את מעמדו כבנך הבכור, שראוי וזכאי להיות יד ימינך, לסייע לך עם הקטנה שלך, וכו'.

הכי חשוב - אל תרגישי שאת פועלת לא נכון. להיפך, את פועלת נכון אבל מאוחר מדי. את כותבת שאת (בסוף) צריכה לרוץ ולעצור אותו. ואם כך אל תשאירי את פעולות האכיפה לסוף. מלכתחילה גשי אליו ותעצרי אותו.
בהצלחה..

גלית

15-09-2013 11:03
הבעיה היא שאני לא מרגישה שלאורך זמן יש שינוי. אולי הגזמתי עם ביטוי של חצי דקה, בדרך כלל כשאין שיתוף פעולה מצידו, אני אכן מפגינה את הנכונות הפיזית ועושה את מה שצריך לעשות. אך המאבק הזה הוא מתיש. הוא תמיד התנגד וינסה לעקב את התהליך, יגיד "לא אכפת לי", יוריד גרב, יתפוס במשהו בדרך יעלה שוב על הסלון עם הרגליים. במיוחד הוא יעשה זאת כשיראה כשאני לא לגמרי פנויה רק אליו- כשאני גם מלווה את אחותו הקטנה, יפיל לי דברים בידיים וכולה. זה ממש מייאש ומורגש שהוא פשוט עושה דווקא. אני ממשיכה בדרך לא להתפזר לשיחות, פשוט לעשות, אבל אני לא מרגישה שיש שיפור והוא מבין שהדרך שלו לא אפקטיבית, נהפוך הוא - כאילו הוא רוצה להפגין בכך משהו.

דני גיל

16-09-2013 02:37
גלית, ברור שזה מייאש ומתיש ולכן אני מציע לך לעמוד על רגלייך האחוריות כדי לעצור את זה. את צריכה לגייס את כל הנחישות שאת יכולה כדי שהוא באמת יבין שהדרך שלו לא אפקטיבית (כרגע הוא לא מבין את זה). תראי, נחישות ועקביות לעולם לא באות יחד עם המילה "בדרך כלל". את כותבת:

"בדרך כלל כשאין שיתוף פעולה מצידו, אני אכן מפגינה את הנכונות הפיזית ועושה את מה שצריך לעשות"

לא טוב. ברגע שאין שיתוף פעולה מצידו - קל וחומר בצורה שאת מתארת - עלייך "לעבור להתקפה". כפי שכתבתי לך בתכתובת המקבילה.