היי שחר,
ניסיתם לשבת לידו? כי בגיל הזה זה די מתבקש ויש דרך נכונה לעשות את זה, נדבר על כך בהמשך התכתובת אם תראי צורך בכך. בשלב זה הייתי רוצה "לדבר" איתך על דבר אחר שבלט לי בדברים שכתבת והוא ה-מלכודת בהירדמותם (ליתר דיוק אי הירדמותם) של פעוטות.

תראי: את כותבת שבפעם הראשונה שהוא יוצא מהחדר אתם מחזירים אותו למיטה, נשיקת לילה טוב ויוצאים מהחדר. בפעם השניה אתם פועלים באופן דומה רק יותר 'קר' ובפעם השלישית אתם מחזירים אותו למיטה ללא דיבורים. אחרי זה יש את הפעם הרביעית והחמישית (אני מרשה לעצמי להשלים) ו... העשירית וככל שזה ממשיך אז החזרה למיטה - שהיתה ללא דיבורים בפעם השלישית - הופכת להיות עמוסה במילים והסברים ולרוב גם איומים.

אז למה "מלכודת"? כי לכאורה אתם פועלים נכון, אפילו "לפי הספר" אם להתייחס רק למה שכתבת לי בלי כל ההשלמות שלי (ונעזוב לרגע את ההחלטה לקחת ממנו את השמיכה). וככל שאתם פועלים "נכון" וככל שאתם פועלים לפי ההנחיות של ההיא שאמרה ככה או ההוא שכתב ככה אתם הופכים להיות הורים שפועלים תחת הנחיות ולא תחת האינטואיציות הטבעיות שלכם כהורים.

ופה ההחמצה הגדולה. כי בכל השעתיים המתישות האלה שאת מתארת יש כל כך הרבה ניסיונות של הילד "לרדת מסולם" אבל לנו ההורים (לכולנו - נא לא לקחת אישית) זה תמיד נראה כבדיקת גבולות. כי פעוט בן שנתיים וקצת רוצה לישון בשעה שמונה בערב, אבל ברגע שמשהו לא מתקתק לפי הציפיות שלנו אנחנו מיד נבהלים ופועלים לפי הנחיות ברורות שהופכות אותנו לקצת רובוטים: גבול ברור, אסור לצחוק/לחבק/לנשק, כך אנו נמנעים מכל מה שעשוי לסייע לפעוט שלנו לרדת מהסולם שהוא טיפס עליו.

אגב, הוספת בהערת אגב שאין שינויים שבגללם התנהגותו השתנתה בחודשיים האחרונים ואולי זה נכון אבל זה נכון רק למראית עין. גיל שנתיים כשלעצמו הוא שינוי דרמטי, הוא המכונה בספרות של התפתחות הילד ככניסה ל"גיל ההתבגרות הראשון" שמזמן לנו את מרד גיל שנתיים המפורסם וכו'.

ובחזרה לשאלה הראשונה - ניסיתם לשבת איתו?

אתמול ניסיתי לשבת בחדר. הוא רואה זאת כמשהו כיפי ומאבדת האווירה השקטה והרגועה.. אז הצעתי שישכב ורק אם ישכב - אשב בחדר. לא שכב - אז יצאתי החוצה. (הוא גם מבקש ממני לצאת).
אגב, מהפעם השלישית וצפונה - אין אין אין דיבורים! פשוט מחזירים למיטה וזהו! (גם אין כעס או משהו..פשוט כך).
אגב, לגבי ׳ירידה מהסולם / עץ׳ - לא הצלחתי לזהות את העץ וכיצד הוא מנסה לרדת ממנו. אשמח להארות (כן כן, ב-א׳) :)
לגבי השמיכה - החלטנו שלא לוקחים אותה ממנו כי זה נגיעה במשהו רגשי. אולי אקח את המוצץ... (מראה שזה לא ממש מפריע לו אז וכבר על הדרך ניפטר גם ממנו..)
תודה.

לא שחר.. אל תקחו ממנו את המוצץ ובטח לא את השמיכה, ככלל אל תעשו שום דבר שמזין את המאבק.

את כותבת שהחל מהפעם השלישית ואילך "אין אין אין" דיבורים ועל כך אני מוריד את הכובע, אבל, מצד שני, יכול להיות שכאן גם הקושי שלו לשחרר אתכם. ילד מתקשה להירדם עם התחושה שהוא מאכזב את ההורים שלו. הוא צריך איזשהו סימן שהכל בסדר, שעל אף שעשיתי ככה וככה אמא ואבא עדיין מבסוטים ממני ולא המאסתי את עצמי עליהם.

העניין הוא שפעוט בן שנתיים וחצי לא יודע כיצד לרדת מהעץ שהוא טיפס עליו ולכן הוא... ממשיך לטפס עליו. למען האמת, גדולים ממנו נופלים יום-יום בדיוק באותה המלכודת: נשיא ארה"ב (לא פחות) מתחבט בימים אלה בשאלה האם לתקוף בסוריה למרות שלפי דעתי זה הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות עכשיו.

בחזרה לפעוט שלכם, שמטפס על סולמות או עצים בזמן שהוא אמור לישון במיטתו, ולנו ההורים תמיד קשה להבחין באותות שהוא שולח במטרה באמת למצוא את עצמו ישן:

ההנחה שלי היא שכל מה שהילד עושה, החל מרגע מסוים, נועד לשם כך. "החל מרגע מסוים" משמע שאם בשמונה הוא במיטה, ואם עד שמונה ורבע הוא מקבל את תשומת הלב המתבקשת (אנחנו הרי לא מצפים שהילד ישים את הראש על הכרית ויירדם), הרי שכל מה שקורה לאחר מכן הוא ניסיון לירידה מן הסולם: לקום מהמיטה, לצאת מהחדר, לעשות משהו מצחיק כדי לראות את התגובה של אמא ואבא, להפיל את המוצץ, לבקש כוס מים. לכל אלה תפקיד בטקס הפרידה שהילד מארגן לו ולנו אבל החל משלב מסוים (תלוי בתגובות שלנו) זה כבר הופך לניסיונות לרדת מן העץ.

"תלוי בתגובות שלנו" כלומר שאם אנחנו מייחסים להתנהגות שלו כוונה שלילית (בדיקת גבולות) ולא מזהים שמדובר ב-"טקס פרידה" התגובות שלנו תהיינה תגובות שלא משחררות את הילד להירדם, כי הן שולחות אותו למיטה עם מועקה.

במילים אחרות, מה אני אומר פה בעצם? ולמה אני בוחר בכל כך הרבה מילים במקום לתת לך תשובה ברורה שיש בה הוראות עשה ואל תעשה? כי אני חושב שבדיוק כאן הבעיה, באותן ההנחיות הברורות, המתכונים והעבודה "לפי הספר" שעם ילדים מסוימים - אולי רוב הילדים - היא עשויה להצליח אבל עם אחרים היא נועדה לכישלון.

פרקטית (הנה.. בכל זאת) הייתי מציע לך לבדוק את הדבר הבא:
להתחיל במה שאתם מכירים ומה שאתם עושים טוב: הוא קם ואתם מחזירים אותו למיטה. אל תחזרו על הפעולה הזאת כפי שהיא יותר משלוש או ארבע פעמים. בפעם החמישית שהוא קם תנו לו לקום אבל תהיו עסוקים בעניינים שלכם. אחרי זמן מה (חשוב לתת לילד להכיר בעייפות שלו) "תמצאו את הרגע" להתפנות ולהחזיר אותו למיטה:

קחו אותו על הידיים, נשקו אותו, ותחזירו למיטה.

בפעם השישית שהוא יקום תחזרו על אותה פעולה, ותרשו לעצמכם להיות גמישים ונינוחים, כלומר שאם הוא מצחיק אותך תצחקי, ותנשקי אותו ותחבקי אותו (בלי לפחד שאת מעודדת אותו בכך להמשיך ולקום מהמיטה). קחי אותו אפילו למטבח ותראי לו משהו שהכנת, כלומר טוב יהיה אם תעשי משהו שיגרום לו להבין שאת לא נמצאת בתוך "משימה" שנועדה להרדים אותו.

בפעמים הבאות שהוא יקום תהיו יותר ענייניים, אבל אל תראו לו שהענייניות שלכם נועדה על מנת להרדים אותו. אתם ככה משום שאתם עסוקים בעניינים שלכם. הוא נניח יקום וימצא אותך עסוקה במחשב ולכן לא מתפנה אליו במהירות, אבא עסוק בעניינים אחרים, הוא לא מקבל תשומת לב מאף אחד ולא מרוויח כלום, עד שאמא או אבא מתפנים להחזיר למיטה, מלטפים את הראש ומנשקים במצח. אמא ואבא - מבחינתם - מרוויחים עוד הזדמנות להרגיש את הילד שלהם. זה המסר שנכון שיעבור לילד: השינה היא שלי! והיותי ער זה מצב שמציק לי ולא להורים שלי.

לעניין הנוכחות שלך/שלכם בחדר שלו, כאמור, זו בחירה יעילה כאשר אתם עושים את זה נכון. מוזמנת להקליד כאן במנוע החיפוש של הפורום את שיטת ה"להיות ולא להיות" ולקבל הרבה חומר כתוב ורלוונטי.

באופן כללי, אל תחששי להיות אסרטיבית ולהפעיל "כוח": לדרוש ממנו לשכב במיטה, להניח יד על הגב שלו במשך דקה או שתיים ולא לאפשר לו לקום, למרות שהוא בוכה. אלה הם מסוג הדברים שאת עושה ולא צריכה לחזור עליהם שוב ושוב שכן הילד הבין את המסר והוא הבין שאת נחושה ושאת מחזיקה בכלים של אכיפה. שימי לב שהוא בעצמו מבקש שתצאי מהחדר, הוא מבין שכאשר את בחוץ הוא יכול לשחק איתך יותר. אחח... ילדים :-)

דני, תודה על התשובה המבלבלת :) אולם, על כמה שורות פרקטיות ונותנות פרספקטיבה..
אני יודעת.הם מהתלים כ״כ.. תודה על נקודת המבט החדשה..
אנסה את שהצעת..תודה!

אהה.. עוד דבר:
לפעמים הוא מתעורר בלילה ובא אלינו למיטה.
דילמה: לתת לו לישון איתנו (כי למי יש כח לקום + בחודש 4) או להחזיר למיטה כדי שלא לפתח הרגלים לא רצויים?
תודה!

היי שחר,
במצבים האלה אני בעד לאפשר לילד להירדם במיטת ההורים ולהחזיר אותו למיטתו, אחרי שהוא כבר נרדם. תתעלמו מהכניסה שלו למיטתכם, כאילו אתם לא שמים לב, וככל שתשימו שם פחות תשומת לב כך הוא יפחית מהדריכות שלו ויירדם מאוד מהר.

לעניין התשובה המבלבלת - היא לא במקרה מבלבלת. כשאת משכיבה את הילד במיטתו ומפגינה נחישות שהוא יישאר במיטתו את בעצם מגדירה ציפיות בצורה ברורה. סביר להניח שככל שתהי נחושה תראי תוצאות. אבל... לא בהכרח: אני מכיר ילדים שיתישו את ההורים שלהם במלחמת התשה כזאת שבסופה הילד "ינצח" וכשהילד מנצח באופן הזה כולם מפסידים. לכן ההצעה שלי לא לוותר על שלב "הגדרת הציפיות" אבל להיות קשובים להתפתחות הייחודית בבית שלכם ועם הילד שלכם.

כשאת נחושה שהוא יישאר במיטתו את בעצם אומרת לו: זו הציפייה שלי ממך - לשכב במיטה (אנחנו לא מדברים על "להירדם").

כשאת מאפשרת לו לקום, כאשר את מאפשרת לו להכיר בעייפות שלו, וכאשר את לא מיד מזנקת להחזיר אותו למיטה, את בעצם אומרת לו: את הציפיות שלי ממך אתה כבר מכיר אבל אין בכוונתי לעבוד קשה בשביל השינה שלך. השינה הזו חיונית וטובה לך. זו השינה שלך!

ואז... כאשר הילד קם ומוצא את אמא ואבא עסוקים בשלהם הוא ינסה כמה פרובוקציות, ישחק עם משהו וכו', ואתם ההורים תמשיכו בשלכם ורק לאחר כמה דקות (נניח 5 דקות) "תתפנו" לגשת אליו, לקחת על הידיים, נשיקה-חיבוק ולילה טוב. יקום שוב - תעשו זאת שוב. יקום מיד - תתעלמו. ממילא אתם עסוקים בשלכם. הרעיון הוא להיות מספיק עסוקים בעניינים אחרים כדי "לא לראות" אותו קם ועושה מה שעושה, להתעלם מתוך מקום של... הנסיבות שלכם ולא מתוך מקום של כעס. מה שמאפשר לכם גם לשמור על אקלים חיובי והוא שמשחרר את הילד - בכל שלב - לקבל את ההחלטות הנכונות עבורו (לישון) בלי להרגיש שהוא חותם על הסכם כניעה.

אוקי. תודה. מתחילה ביישום.

הי,
יש לי תינוק בן שנה ושמונה חודשים, שובב גדול... למד לצאת ממיטת תינוק, גם כשמשכיבים אותו לישון וגם מתעורר באמצע הלילה ויוצא מהמיטה, דבר ראשון הורדנו את המעקה של המיטה לשלב הנמוך יותר מכיון שהוא יוצא בכל מקרה וכך הוא יוצא בלי סכנה.
אפשר לומר שההשכבה פחות גרועה, מקסימום יוצא פעמיים שלוש אנחנו מחזירים אותו ואומרים לו שלא יוצאים מהמיטה.. עכשיו הולכים לישון... לילה טוב ונשיקה ויוצאים מהחדר, ומשאירים את הדלת קצת פתוחה שיראה שאנחנו בשטח ולא בורחים...
הסיוט הוא באמצע הלילה הוא יוצא מהמיטה וכמה שאנחנו מחזירים אותו ואומרים לו שלא יוצאים ועכשיו כולם ישנים וכו... נשיקות לשתות אם רוצה, הסרט הזה יכול לקחת שעה וחצי ויותר, אנחנו מחזירים אותו למיטה אולי מנסה קצת להתנגד אבל נשכב וזה נראה שהוא פשוט לא מצליח להרדם כל כמה דקות יוצא שוב, אנחנו גמורים מזה מותשים ועייפים כל היום אח"כ.
האם יש משו תועלתי לעשות בעניין?

כן. יעקב ניסיתם לשבת איתו בחדר אחרי שאתם מחזירים אותו למיטתו?

מזדהה עם השאלה של יעקב
מה עושים? לשבת איתו עד שנרדם? לא הבנתי את התשובה...
אצלנו המצב נמשך כבר קרוב לחודש
קם אינספור פעמים בלילה
ניסינו הכל!!! גם אחרי שהוא עבר נרדם כעבור זמן מה (תלוי ביום) הוא קם שוב וככה במהלך כל הלילה

היי מיה,
אני חושב שהתכתובת כאן עם שחר יכולה דווקא מאוד לעזור לכם. אחת מהעצות שלי לה כפי שתוכלי לקרוא כאן היא לאפשר לילד להתגנב למיטתכם בהתעוררויות שלו במהלך הלילה, לעשות כאילו אתם לא שמים לב (שהרי אתם "ישנים"), וכאשר יירדם אתם מחזירים אותו למיטתו. בלילה אנחנו לא מחנכים ולא מציבים גבולות. בלילה ישנים. וככל שנדע לעבור את הרגעים האלה במינימום דרמה ככה כמות ההתעוררויות תרד.

לגבי ההירדמות בכניסה לשינה - לשאלתך האם לשבת לידו - התשובה בהחלט כן. אבל לעשות את זה נכון ועל כך תוכלי להוסיף לקרוא בתכתובת הזאת ובתכתובות נוספות כאן בפורום. בהצלחה!

שלום דני,
קראתי שאתה מייעץ לשבת ליד הילד עד שיירדם, בעלי ואני עושים את זה כל הזמן, הילד שלי בן שנתיים ושבעה חודשים. הבעיה שעוברת שעה עד שהוא נרדם, קודם כל זה מתיש ברמות, זה המון זמן ואני לא יכולה להתפנות לסידורים שלי בבית. בנוסף זה גם מרדים, גם אחרי שהוא נרדם כבר אין כוח לכלום. המצב הזה מתמשך כבר חצי שנה (מאז שהוא עבר למיטת מעבר וכל הזמן יוצא מהחדר). החלטנו שלא יושבים לידו, אלא מחזירים אותו למיטה בלי דיבורים מיותרים. כמו שאמרת נשיקה, ליטוף ולילה טוב. נכון שאנחנו עדיין בהתחלה ועדיין אפילו לא שבוע, אבל נראה שזה רק משעשע אותו והוא ממשיך לצאת ולצחקק.
מה עושים????
אשמח מאוד לעזרה!

תשבי או לא תשבי איתו בחדרו, החשוב הוא להבין, ולאפשר לילד להבין, שהחל משעה מסוימת בערב הבית עובר ל"מצב אחר". במצב האחר הזה הילדים נחים וההורים מתפנים לעניינים שלהם, מה שאומר שמיקוד תשומת הלב אינו בילד. אפשר לעשות את זה בתוך החדר ואפשר לעשות את זה מחוץ לחדר, כל הורה ומה שמתאים לו. יכול להיות באמת שלך נכון יותר ללוות את הילד למיטה ולגשת לעניינייך. בהנחה שכך ההצעה שלי לעשות את זה כך:

לא רק שאת פנויה לעניינייך - את כל כולך בתוך עניינייך. עד כדי כך שכשהילד קם ממיטתו לוקח לך זמן להבחין בכך. אם את משוחחת עם חברה בטלפון גשי אליו רק אחרי כמה זמן שהוא בסלון מוצא או לא מוצא את עצמו, לווי אותו חזרה למיטה, כאשר כל זמן שהוא בסלון את "לא רואה" אותו. מבחינתו זה לא שאמא מרשה להיות בסלון. אמא, כל כך עסוקה בענייניה, שהיא לא פנויה להקדיש תשומת לב לעובדה שיצאתי מהמיטה. ולא משנה מה את עושה: משוחחת בטלפון, מקפלת כביסה, מפסלת, שולחת מיילים. מה שאת עושה - הכי חשוב בעולם. עד כדי כך שאינך ממקדת ואינך מוכנה למקד את תשומת הלב בעניינים אחרים.

היי דני,
בן שנתיים, עבר לאחרונה למיטת מעבר. הימים הראשונים עברו נהדר, נרדם מהר וקם בבוקר כמו שעשה השניה במיטת תינוק (לול) אבל בתקופה האחרונה המצב התהפך לחלוטין, נרדם בלי בעיה וישן כ6-7 שעות ואז באמצע הלילה, בערך ב-2:30-3:00 מתעורר בבכי, קם ואף יוצא מהחדר. קמים אליו, אומרים לו שיחזור לישון והוא מיד מסתובב ונכנס למיטה. ממשיך לישון עוד כשעה, כנראה מחזור שינה אחד ואז העניין חוזר חלילה. זה יכול לקרות 3-4 פעמים (תלוי מתי התעורר לראשונה) ואז כבר לראות הבוקר 6:00 בערך) הוא כבר מאבד את זה לגמרי. בוכה מלא, לא ישן ובדרך כלל אחרי כחצי שעה הוא כבר ערני לגמרי ו"מתחיל" היום.
הוא לרוב יהיה עצבני ועייף בהתחלה אבל אחר כך זה "עובר לו".
מה לעשות? מה אנחנו יכולים לעשות כדי להחזיר את הבן הרגוע והישן שלנו?

היי נילי,
אין לי פתרונות קסם. אבל אני יודע שילדים מאוד שונים אלה מאלה ויש ילדים שההצעות הנפוצות (לכם ההורים) לא יועילו להם. אם אני שם עצמי במקומך אז בהתעוררות השניה שלו אני מניח לו להתגנב למיטה שלי ולהמשיך את שנתו. המטרה: להחזיר אותו למצב שינה מה שיותר מהר כאשר הוא מתעורר. ככל שתצליחו בכך הוא יתעורר פחות ופחות.