... יפה ליחסים שיהיו הדדיים אבל שימי לב שמי שאחראי על ההדדיות כמו על חוסר ההדדיות הם שני הצדדים. גיסתך מזינה את חוסר ההדדיות בכך שהיא לא "מחזירה" לך כפי שאת מצפה, ואת מצדך מזינה את חוסר ההדדיות בכך שאת כל הזמן עושה ומעניקה וכו'.

אם, נניח, תפסיקי להיות הצד היוזם והמעניק הרי שהיחסים יהפכו הדדיים. השאלה כמובן מה יישאר מה"יחסים" והאם בכך את רוצה. ואם תגלי למשל שהעובדה שאת מפסיקה ליזום יוצרת ריחוק? האם אנחנו יכולים להבין מכך שאת לא חשובה להם? ולפיכך להסיק את המסקנות המתבקשות?

ובכן... אני חושב אחרת בעניינים הללו ואני ממליץ לך בחום להצטרף אליי: ראשית, להרחיב את ההגדרה של המושג "הדדיות". הדדיות באה לידי ביטוי כאשר כל אחד מהצדדים מספק ערך לצד האחר: את נותנת את מה שאת נותנת ויודעת לתת והצד השני נותן את מה שהוא נותן ויודע לתת. הנתינה לא חייבת להיות אקטיבית. אני, למשל, רוצה את קרובי המשפחה שלי לצדי בין אם הם "נותנים" לי או לא "נותנים" לי. למה? כי הם נותנים לי מעצם היותם. מעצם קיומם.

ככל שמדובר במשפחה ובאנשים שאת אוהבת לא הייתי מלכלך את היחסים בציפיות על הדדיות מהסוג השמור ליחסים בין אנשי עסקים. היפה במערכת יחסים של אנשים מאוד קרובים (משפחה) הוא הניקיון מאינטרסים. הגישה הנכונה לטעמי - אני אהיה שם בשביל הוריי/אחיי/אחיותיי/אחייניי/ילדיי בין אם הם "יחזירו" לי או לא "יחזירו" לי באותו המטבע.

ובינינו, אנחנו לא רוצים את "אותו המטבע". האם את רוצה שאחיך יענה להזמנתך בשבת בערב משום שהוא מחויב כלפייך? או משום שהוא באמת רוצה ומתאים לו לבוא?

אגב, על עצמי אני יכול לספר לך שהיחסים שלי עם המשפחה שלי הם בכלל לא "הדדיים" (ולכן מאוד קרובים): אני יודע לתת מה אני יודע ואחותי, למשל, יודעת לתת לי מה היא יודעת. ואלו דברים שונים לגמרי.

מכיוון שברור לשנינו שזה תמיד היה ותמיד יהיה כך, ושזה טוב שזה כך, הרי שאין כעסים ואין ציפיות ואין אכזבות. וכשאין את כל אלה אנחנו מתפנים להביט נקי בקרובים שלנו ולראות כמה הם משמעותיים עבורנו. עד כדי כך משמעותיים שמיותר לנו לבדוק כל שני וחמישי האם אנו שומרים מולם על עקרון ההדדיות.

לקנות מתנה ליום הולדת, לקנות בזול או ביקר, לקנות אחד או שניים, להגיע לחתונה של חבר או להיעדר, להגיע לביקור חולים, לניחום אבלים, להתקשר ולאחל מזל טוב ללידת הבת, גודל השיק שאנחנו שמים באירועים, וכיו"ב, כל אלה הם דוגמאות למצבים בחיים שיש סביבם כל כך הרבה ציפיות ואכזבות. לרוב, בגלל פרשנות לא נכונה את בחירותיו של האחר.

שלום רב
ראשית תודה באמת על התגובה המהירה והחמה
אני בהחלט מסכימה עם מה שאתה אומר. יש משהו אחד שמציק לי והוא עניין של הורדת ציפיות באופן מוחלט. מצד אחד באת ואמרת וצדקת, שאם נוריד לאפס את רמת הציפיות לא נתאכזב. וזה נכון.. אבל אם אני מזמינה אותם כי באמת התגעגעתי אליהם ויש לי רצון לראות אותם הסוף שבוע(וגם ההורים שלי הוזמנו אלי ובאו) ואני אפילו לא מקבלת מינימום של הרמת טלפון כדי לומר לי אם החליטו לבוא או לא, זה רק מראה על זלזול מצידם וזה מה שאוכל אותי. התחושה שאני שם כשצריך אותי אבל לא שם כדי לעשות לי את המינימום של הכבוד ולהודיע לי מה החלטתם אחרי שהזמנתי.

משהו נוסף אמרת לגבי ניקיון אינטרסים ושעצם קיומם הכי חשובה אני מסכימה בהחלט, אבל גם את זה אין... אם אני יולדת ואף אחד לא טורח לעשות לי ביקור בית ראוי, אבל באים אלי כן חודשיים בערך אחרי לידה להשאיר לי את הילדים לבייביסיטר על מנת לצאת לבלות, אז איפה יש לי עניין ליהנות מעצם קיומם? אז נניח שאני מורידה ציפיות לאפס. ואין לי הרבה מעצם קיומם. אז מה נישאר לי? אני רוצה לציין שאני מאוד בן אדם של משפחה ועל כל מפגש משפחתי אני קופצת כדי להגיע רק כדי ליהנות בחברת המשפחה שלנו שהיא מצומצמת ממילא. ומצד אחי וגיסתי אין הרבה היענות ואם כן אז זה הרבה בפיצול שהם עושים ולא באים יחד. או באיחור אפנתי רציני. וזה מראה גם על חוסר עניין הדדי להיות יחד. עצוב נכון?

"זה רק מראה על זלזול מצידם"

"התחושה שאני שם כשצריך אותי אבל לא שם כדי לעשות לי את המינימום של הכבוד ולהודיע לי מה החלטתם אחרי שהזמנתי"

בלי להכיר אותך ואת אח שלך ואת גיסתך אני אומר לך שאת טועה בפרשנות שאת מעניקה לבחירות שלהם. אין פה שום קשר לזלזול או למילים כמו "כבוד" ו"הדדיות" אלא שני אנשים (אחיך וגיסתך) שיש להם את המניעים שלהם - יהיו אשר יהיו - הם לא קשורים אלייך ואל היחס שלהם כלפייך.

וגם זה - נכון אבל לא מדויק - כי אם את מפרשת את היחס שלהם כמזלזל ולא מכבד את בעצם מרחיקה אותם כי הם כל הזמן חשים תחת ביקורת.

אחרי שהזמנת אותם אלייך את כותבת - "...ואני אפילו לא מקבלת מינימום של הרמת טלפון". נו... אז תתקשרי ותשאלי אם הם מגיעים. למה זה לא יכול להיות פשוט? כי שוב... את בוחרת ביחסים של "תן וקח": אני נותנת הזמנה אליי הביתה ואני מצפה לקבל מינימום של הרמת טלפון.

אני מניח שלא נוח לך לקרוא את הדברים כי אני בעצם שם את כל האחריות עלייך, אבל תשמעי... האחריות עלייך, ולכן השינוי תלוי בך. אני באמת חושב שאת מכאיבה לעצמך לחינם.

תהי גאה ותשמחי על כך שאת זו את, עם כל היכולת הזאת להעניק ולהיות הגורם המלכד במשפחה, זה מבורך וחבל להחמיץ את כל הטוב הזה בגלל פרשנות לא נכונה של המציאות. לא ככה?

לא, לא ככה.. קשה לי להסכים עם זה שהאחריות כולה שלי. עניין שלדבריך אני בוחרת ב-תן וקח קשורה לכל מערכת יחסים מכל צורה שהיא- הדדיות. לא קל וטבעי לומר לעצמי כל הזמן שאני אהיה מי שאני בלי ציפיות בכלל. אתה מציע לי לנהוג לפי אמונתי ודרכי זה נכון בהחלט לדעתי. אבל עניין של ציפיות חזרה קשה להבין איך אדם יכול לצמצם לאפס את בעניין ההדדיות והציפיות חזרה. הרי עניין ההדדיות תלויה במינימום של הערכה הדדית. לא?? ואם אני לוקחת במאה אחוז מה שאתה אומר ואמשיך להיות אני עם אפס ציפייה למינימום הערכה, אז ככה יהיה היחס שלהם אלי תמיד. אומרים כבד את עצמך שיכבדו אותך..

ועוד משהו אחד נוסף.. אתה באמת חושב שזו התנהגות לא לבקר אותי לפחות פעם אחת אחרי הלידה שלי בביתי..לזרוק לאוויר אלף פעם סליחה אין לנו זמן. אבל כן להגיע עם 2 הילדים שלהם אחרי חודשיים כדי שאעשה בייביסיטר? ועל הדרך לשאול אותי איך אני? אני שוב רוצה להודות לך על הסבלנות שלך ועל תשובותיך אליי..

העובדה שאחיך וגיסתך מגיעים תמיד באיחור ופחות מחויבים לקשר היא אכן עובדה. ה"עובדה" שהם לא מעריכים אותך ולא מכבדים אותך היא לא באמת עובדה אלא פרשנות סובייקטיבית שלך. ולדעתי - פרשנות לא נכונה.

"ואם אני לוקחת במאה אחוז מה שאתה אומר ואמשיך להיות אני עם אפס ציפייה למינימום הערכה"

ובכן, אם את לוקחת במאה אחוז את מה שאני אומר את לא תחברי את המילים : "כבוד", "הערכה", "זלזול" לעובדה שהם פחות פעילים בקשר ביניכם. אין שום קשר בין השניים וכאמור - את מכאיבה לעצמך. לחינם.

עצה פרקטית: תורידי הילוך, תתקשרי פחות ותזמיני פחות, תמתיני לראות את התגובה של הצד השני. אם תראי שנוח להם עם זה אז כנראה שככה זה טוב וככה צריך להיות. יכול להיות שבהמשך תהיה לאחיך המוטיבציה להתקרב.

אבל זה בדיוק העניין: אנשים עוברים כל מיני תקופות בחיים ובאמת יכול להיות שבעתיד יהיה זה הוא שיבחר להיות הצד היוזם. את, לדעתי, תמיד צריכה לדאוג שהאפשרות הזו תישאר פתוחה.

יחסים יכולים להיות יפים גם כאשר נפגשים אחת לשנה. הם לא יכולים להיות יפים כאשר יש בהם כל כך הרבה אכזבות וכעסים. ולכן האחריות היא עלייך.

"אתה באמת חושב שזו התנהגות לא לבקר אותי לפחות פעם אחת אחרי הלידה שלי בביתי.. לזרוק לאוויר אלף פעם סליחה אין לנו זמן. אבל כן להגיע עם 2 הילדים שלהם אחרי חודשיים כדי שאעשה בייביסיטר? ועל הדרך לשאול אותי איך אני?"

לא זו לא התנהגות. אבל זה בעיקר מעיד על המגבלות והקשיים שלהם: בהתארגנות, ביכולת להעניק, להכיל, להתרגש, אולי עכשיו זה ככה ובעתיד יהיה אחרת, בכל אופן, זה לא קשור לעניינים של הערכה וכבוד. ואגב, לא במקרה הם מבקשים ממך אלף פעמים סליחה.

אוקי ניראה לי שירדתי לסוף דעתך. נתתי לי חומר למחשבה ואני שמחה על כך. תודה שייעצת לי בנושא קצת אחר ממש שיש בפורום:-) שיהיה יום טוב

מעולה! בהצלחה!!