בן 3 מרדן מקלל מתחצף זורק חפצים
הילה
דני שלום
מקווה שתוכל לתת לי כמה עצות אני ממש על סף יאוש.
אני גרושה ומגדלת ילדה בת 10 וילד בן 3 מקסים פיקח מאוד חריף מדבר ומבין הכל כבר מגיל שנתיים.
תמיד כיבד אותי שמע בקולי והיה נינוח בחצי שנה אחרונה חלה תפנית בהתנהגותו (מאחר ויש סכסוך ביני לבין אביו של הילד והוא נחשף להתבטאויות לא ראויות כלפיי מצד אביו) זה בא לידיי ביטוי בכך שהוא יכול לשבת מול הטלוויזיה ופתאום לפלוט אמא את מסריחה או אמא את לא טובה ואם משהוא לא ניראה לו לזרוק חפץ לבעוט או להרביץ או פתאום לזרוק צלחת עם אוכל כי לא נראה לו צורת ההגשה לעתים הוא מתנהג כך וישר מבקש סליחה ואומר אני לא התכוונתי לעיתים הוא נכנס לתוקפנות ונהיה ממש אגרסיבי כלפיי וכלפי הסביבה הקרובה שלו יש לציין כי בגן זה לא קורה ואני מקבלת תגובות חיוביות על התנהגותו.
כל הזמן הוא מדבר על דברים שלילים כמו אני יהרוג את הצלחת הזאת או דמות טלוויזיה מסוימת כמו סופרמן לא עוזר לאנשים הוא הורג אנשים אני מנסה לשוחח איתו המון וכשזה לא עוזר אני מכניסה אותו לחדר ומבקשת ממנו להירגע ולחשוב על מעשיו הוא כמובן מתנגד יוצא מהחדר אני מכניסה אותו וזה חוזר על עצמו מספר פעמים עד שהוא פורץ בבכי ומבין שאין לו ברירה.
יש לציין כי אביו לא חיי איתנו מאז שנולד והוא רגיל לשגרת חיים של ילד להורים גרושים.
ניסיתי כמעט הכל בטוב בכוח הראיתי חוזק נשברתי אני מבינה שההתנהגות שלי מולו היא לא עקבית עם כמה שניסיתי לא הולך לי ויש לי חמלה גדולה אליו בגלל המצב הרגיש עם אביו שבעצם הוא נוכח נפקד, כלומר הפגישות עם הילד אינם סדירות ולעיתים הילד מתאכזב מהבטחות של אביו.
אני חשה כי הילד נמצא בתסכול גדול מאוד והוא פורק את זעמו עלי ועל המשפחה הקרוב לו.
מה עושים?? איך מתמודדים?? אשמח לתשובתך הדחופה
דני גיל
17-12-2013 02:54זה באמת נשמע שיש שם משהו טעון, מורכב ולא פתור שמדליק אותו כל פעם מחדש. עם זאת, את לא צריכה עכשיו לנבור בנבכי הנפש שלו כדי למצוא את הדרך להגיע אליו. אשיב לך בצמוד לדוגמאות שנתת לי:
"את לא אמא טובה" - אל תתרגשי מאמירה כזו ותראי בה כהזמנה לשיחה. "מממ..." תגידי לו "... אז מה אני צריכה לעשות כדי להיות אמא טובה?". כאשר הרעיון הוא לפתוח את העניין לשיחה, שחשיבותה היא בעצם השיחה, ובגובה העיניים של הילד.
"אמא את מסריחה" - כאן את יכולה לגשת אליו ולשאול אותו שוב מה הוא אמר. אם הוא חוזר על הפרובוקציה את יכולה להגיד לו:
"אתה יודע שזה נורא מעליב אותי שאתה אומר לי ככה?"
"... וזה מה שאתה רוצה - להעליב אותי?"
כאן הוא עשוי להגיב במבוכה, מה עשוי להראות כהמשך של אותה התנהגות, אבל כאן מוטב לך לעשות משהו שמפנה את תשומת הלב לעניין אחר כדי לאפשר לו לרדת מהסולם. זאת בהנחה שהוא אכן רוצה לרדת ממנו.
אם תראי שהוא ממשיך בפרובוקציות אז תראי לו באופן הכי טבעי, שיש תוצאות להתנהגות שלו ולמילים שיוצאות לו מהפה. כלומר, כשאתה בוחר את המילים האלה והאלה, אני, אמא שלך, כבר לא אותה אמא שמחה וחיונית שהייתה לך רק לפני דקות אחדות, וככזאת, אני גם יודעת להיות פחות נחמדה, לדרוש ולא לבקש, פחות להתייחס לבקשות שלך והנה הוא אפילו רואה אותך אומרת לו:
"לא... כרגע אני לא מוכנה ל- ______. אני צריכה קצת להיות לבד". וזהו.
במצב כזה את בכלל לא צריכה לכעוס ולא לשלוח לחדר. הוא יודע בדיוק מה הוא עשה והוא יודע בדיוק למה את זקוקה עכשיו ללבד שלך. למעשה, כשאת עושה את זה ככה את מעבירה לו את המסר שאת רוצה בצורה הכי ברורה.
לגבי -
"...לזרוק חפץ לבעוט או להרביץ או פתאום לזרוק צלחת עם אוכל כי לא נראה לו צורת ההגשה"
את זה אנחנו מכניסים כבר לקטגוריה של התנהגות אלימה ובהתאם לכך גם התגובה שלך. כאן חשוב שהוא יראה שאינך עוברת לסדר היום. כאן את עושה את המעבר "מהגנה להתקפה", כלומר שאם במקרה הקודם הצעתי לך לפעול מתוך המקום ה"פגוע" אז עכשיו יהיה זה נכון לפעול יותר מהמקום האסרטיבי, שבו את מקבלת החלטות בלי לפחד ובלי למצמץ:
הוא זרק את הצלחת - אין אוכל! הוא יבקש שוב ואת תגידי לו שאת צריכה להירגע כרגע ושיעזוב אותך במנוחה. וזהו. בלי תוספת של הסברים ובלי להתנות שום דבר בבקשת סליחה שלו ובלי להעניש ובטח בלי לשלוח לחשוב.
אחרי זמן מה (את כבר תרגישי מתי המסר הופנם) תוכלי לחזור לעניינים כרגיל, אבל גם כאן, רק אם הוא משתף פעולה. בלי להתחנף אליו.
באופן כללי - כאשר הוא נורא כועס ואת רוצה לעזור לו לעבור ל"מקום" טוב יותר, תשתמשי במילה "כשתרצה" / "אם תרצה":
"בסדר... כשתרצה תבוא. אני מחכה לך"
"אנחנו בסלון... אם תרצה להצטרף אלינו אני אשמח"
