היי רויטל,
גיל שנה הוא הגיל שבו התינוק הופך לפעוט, האיום על האח או האחות הבכורה הולך ומתחזק, הוא מספיק גדול כדי לתפוס חלק ניכר מהטריטוריה שעד כה הייתה שייכת רק לה, אבל מספיק קטן כדי לשבות בקסמיו את כל הסובבים ולהעסיק את הוריו סביבו. ככל שכך - לא פלא שהתגובות היצירתיות שהאחים הגדולים בוחרים בהן להתמודדות עם המשבר מופיעות חודשים לאחר הלידה ולא מיד עם צאתו של הרך הנולד לאוויר העולם.

הרגרסיה שאת מתארת היא לדעתי התגובה היצירתית של בתך להתמודד עם הקשיים שלה, זו דרכה להביא אתכם אליה, להפנות אליה תשומת לב, זו התנהגות שיש לה מטרה ואסטרטגיה (לכן זה קורה ביום ולא בלילה) על אף שהיא לא נעשית במודע.

מה עושים? לוקחים אותה לשירותים. את כותבת שאת כבר יודעת לזהות מתי יש לה פיפי, ואם כך, אל תשאלי אותה אם יש לה או אין לה. קחי אותה לשירותים, תלווי אותה, תבהירי לה שאנחנו "כאן" כדי לנסות ולאו דווקא כדי לעשות, אל תמנעי מ-"להילחם" על זה ולהיות אסרטיבית.

היא מצדה צריכה לדעת שחובתה כלפייך לשתף פעולה עם הפעם-פעמיים ביום שאת מבקשת ממנה לשבת על האסלה (במשך 3 דקות לפחות), וככל שהיא משתפת פעולה את לגמרי איתה בעניין: מלווה אותה, מרגישה אותה, מספקת לה בעצם את כל מה שהיא מנסה להשיג בדרכה המעניינת.