שתיית אלכוהול ע"י קטין

אמא


הי, הבן שלי, בן 14 אמר לי שהוא הולך לישון אצל חבר, אני מכירה את הילד אך הלב לא נתן לי לשלוח אותו, בסוף הוא לחץ והסכמתי. טילפנתי אליו בסביבות 8 בערב לראות שהכל בסדר ועליתי לישון ובשעה 11:30 בלילה מטלפן אליי פרמדיק של מד"א ואומר לי שמצא את הבן שלי, ליד חברים שלו, שוכב בספסל ברחוב שתוי ועל סף איבוד הכרה! לא יודעת מה עבר עליי באותם רגעים ואני מניחה שאתה מתאר לעצמך... רצנו לביה"ח, מצבו השתפר וחזר לעצמו. כמובן שלא הפסקתי לדבר איתו ולהסביר את החומרה של מה שעשה. הוא הצטער, התחרט, אמר שלא יחזור על זה לעולם ואני אמרתי שלא מוכנה שייפגש שוב עם אותם ילדים שהיו סביבו, צחקו ואפילו לא טרחו לעזור לו כשהיה בסכנת חיים. אני נמצאת במצב של חוסר אונים וחוסר וודאות אם להמשיך להרבות בשיחות, להיות יותר עקשנים, להאמין לו שבאמת לא יחזור על זה... אני יודעת שזה גיל בעייתי מאוד וכולי תחושה שאולי שחררנו ונתנו חופשיות יותר מידי ולכן הגענו לאן שהגענו... לעזרתכם אשמח.

דני גיל

26-02-2014 22:46
... אכן קורה במשפחות הכי טובות. ואכן לחץ חברתי הוא שמביא אותנו לעשות טעויות, בין אם אנחנו ילדים ובין אם אנחנו ההורים שלהם. הלחץ החברתי שהוא היה נתון בו ברור לנו. הלחץ החברתי שאת נתונה בו כעת הוא קולות הרקע האופייניים למקרים מן הסוג הזה - קולות מהסוג של: "איפה היו ההורים?!!!". אלו הקולות שאינם נאמרים בקול רם, ודאי לא לך וודאי לא עכשיו, אבל סביר להניח שהם קיימים ומכים חזק, אצלך בראש. כי כזה הוא הלחץ החברתי, מוסווה, זה לא שהחברים ישבו סביבו ולחצו עליו לשתות עוד ועוד, כמו שאף אחד כרגע (אני מניח ומקווה) לא לוחץ עלייך להגיב ביד קשה כלפי המעשים של הבן שלך. ובכל זאת הלחץ הזה קיים, תקני אותי אם אני טועה. לענייננו זה, מה שקרה קרה, ואם משהו טוב קרה כאן הוא השיעור לחיים שהבן שלך הרוויח מהסיפור המטריד הזה: ככל שמדובר בשתייה ואלכוהול - מכאן ואילך הוא יהיה זהיר. ולכן, זו בדיוק ההזדמנות שלך לנצל את הרגע כדי להתקרב, לחזק את הקשר, לחבק חזק ולהגיד לילד שלך: "אתה מבין עכשיו למה אני לפעמים כל כך דואגת?". אמנם המשפט מסתיים בסימן שאלה אבל הוא לא נאמר בנימה של שאלה שהרי התשובה ברורה - לך ולו. כשמדובר בילדינו המתבגרים אנחנו נסחפים בקלות רבה מדי לבקר כל היבט שנתפס כמתירני ולראות בגבולות הברורים את הפתרון לכל דבר. בעיניי זו בדיוק העדות להחמצה של הדיון כי אם יש משהו שפוטנציאל למנוע נפילות דומות בעתיד הוא אך ורק חיזוק הקשר: כאשר אנחנו שמים את עצמנו בעמדת השומרים, הדואגים, מטיפי המוסר, הילדים שלנו מקשיבים אבל מסתכלים עלינו כמבוגרים זקנים שלא מסוגלים להבין אותם באמת. לעומת זאת, כאשר לצד הדאגה והשמירה (בסופו של דבר הכל עניין של מינון) אנחנו מצליחים להיות שותפים מלאים בעולמם של הילדים שלנו, ואנחנו מתעניינים בכל דבר ולא רק בדברים שמדאיגים אותנו, או אם להתייחס למקרה הזה - אנחנו מגיעים ל"שיחה שאחרי" מתוך מקום אמפתי ומשתף ולא שיפוטי וביקורתי, הרי שאלו המקומות שבהם אנחנו בונים את הקשר ומחזקים את האמון. בעצם, מאפשרים לילד שלנו לראות בנו הורים ששווה לשתף אותם. וזה, זה מה שחשוב לי כהורה לילדים. אני רוצה להיות בטוח שילדיי יספרו לי, תמיד, הכל. המטרה שלי כהורה היא להביא למצב שישמר לי עם ילדיי ערוץ תקשורת שבו אני יכול להזהיר אותם מפני כל מלכודות השעה: היום הבן שלך בגיל 14. עוד מעט יהיה בן 17, יוציא רישיון ויצא לבלות בלילות עם חברים שלו. יכול להיות שהוא שינהג ברכב, יכול להיות שיהיה הרגע הזה שבו הוא ירגיש חוסר ביטחון בנהיגה שלו, ושהוא צריך להאט, ולראות טוב יותר, יכול להיות שהחברים שלו מאחור יזרקו לו מילה והוא ירגיש ש... הוא מתבייש לעשות את הדבר הנכון. והנה העניין, בדיוק עבור הרגע הזה אני רוצה לשמור על אותו ערוץ תקשורת, כי הוא היחידי שיכול לאפשר לי לתפוס את הרגע הזה ולעשות איתו משהו, עוד לפני שזה באמת קורה. ו.. כן, כדאי להכיר חברים חדשים. תרגישו טוב!

אמא

28-02-2014 00:36
דני היקר! תודה רבה על היחס המדהים שלך. גרמת לי לחשוב על דברים שמפספסים בדרך, במיוחד עם הבוגרים. וזה עצוב :( תודה שהארת לי כל כך הרבה דברים. אני מקווה שיהיו לי הכוחות לתת אמון ותקווה כדי שלא יהיו עוד נפילות. אני יודעת שיש לנו עבודה קשה אבל עם המון אהבה, ויש המון! אני חושבת ומקווה שנצליח... אתה מקסים!

דני גיל

28-02-2014 16:00
תודה-תודה :) ובהצלחה!