התעוררות לילית של בן שנתיים וילד בן 9 מציקן

עינב


הי דני,
הבעיה שלי מורכבת משתי בעיות שונות. יש לי 5 ילדים - 3 בנות ו2 בנים. הילד החמישי והאחרון שלי (בוודאות ...) בן שנתיים וחודשיים, יונק עדיין , יניקה די מלאה, ולמרות ההערות הרבות מכל הכיוונים , אין לי בעיה עם זה (עדיין) וברור לי שברגע שאני אפרד מהנושא, ואשחרר זאת, היניקה תסתיים. א ב ל, יש לי כן קשיים אדירים איתו בלילה. והאמת, שלמרות כל מה שכתבת בפורום על כך שזה לגיטימי בגיל הזה. קשה לי.
אנחנו דוגלים בשיטת הלינה המשותפת, בין השאר בשל היניקה. ובגדול יש לו מיטת מעבר למרגלות מיטתנו, כך שיוכל לטפס אלינו בלילה, אבל תכלס הוא בעיקר נרדם וישן אצלנו. הוא מתעורר להערכתי משהו כמו 5-6 פעמים בלילה, ליניקה, ובסיומם הוא מבקש שאקום (ממש כך - אמא קומי) כדי שארים אותו על הידיים, תוך דקה הוא נרדם על הכתף שלי, ואז כשאני מנסה להשכיבו במיטתו הוא מתעורר, וכך זה יכול לחזור על עצמו: הירדמות על הידיים, הכנסה למיטה, התעוררות וחוזר חלילה, משהו כמו 4-5 פעמים- או סיפור של כשעה. לרוב זה מסתיים כשאני צועקת או כועסת עליו. ניסיתי גם להיכנס איתו למיטה שלנו, בכלל לא להעבירו למיטתו, אחרי שהוא נרדם לי על הכתף, ועדיין הוא מתעורר.
האמת? נמאס לי, כל לילה אני ערה בין שעה- שעה וחצי באמצע הלילה, ועוד 4-5 פעמים נוספות. זה ממש קשה.
ואני לא מדברת על כך שהוא לא נרדם אלא עלי, וכשאני עובדת עד מאוחר, הוא מחכה לי ער, ולא נרדם לפעמים עד 11 בלילה ואף יותר מאוחר.
יש לך רעיונות?

והנושא השני שלי הוא אחר לחלוטין, בני השני, השלישי בבית, בן 9, ילד סופר חכם, מחונן, אינטליגנט ברמות על (ומכאן גם חלק מהקושי) בדרן רציני, שתופס את עצמו גם כחכם מאד וגם כמצחיקן. והוא פשוט חוצפן ברמות על, הוא מאתגר אותי על בסיס יומיומי, הוא מציק ללא הרף, ממש מציק - בנגיעות מעצבנות, במילים מעצבנות, בהערות מתחכמות, לאחיו ולאחיותיו, ברמה כזו שהוא גורם לקטנים יותר לבכות ולגדולות יותר להתעצבן עליו. סנדוויץ קלסי. הבעיה היא שהוא איבד כל רסן של משמעת, ולא נראה לי שמשהו מזיז לו, עונשים- כמו שלילת מחשב, טלוויזיה, פלאפון, הליכה לחברים וכדומה, גם עם כולם מוכלים ביחד (במצבי קיצון) לא מזיזים לו. הוא מסוגל להתחצף גם אם הוא יודע שזה יעלה לו בענישה. מאיים שיתקשר למשטרה כדי שיקחו אותנו, עושה פרצופים אלי (גם מאחורי הגב ) מזלזלים (בסגנון של : מי את שתגידי לי מה לעשות) ואני חוששת. הוא ילד מקסים, באמת, אני אוהבת אותו מאד מאד , אבל יש יותר שעות ביממה שאני חושבת לעצמי שהוא מפלצת קטנה מאשר שאני חושבת איזה מקסים הוא. ויש כאן בעיה. שמתי לב שהפסקתי לתת לו חיזוקים חיובים ורוב תשומת הלב מושגת ממקום שלילי, וגוזלת משאר האחים שלו. והייתי רק רוצה שהוא לפחות באופן חלקי (כי בכל זאת הוא מתבגר) יחזור להיות הילד המקסים המהמם שלי. (אני יודעת כשהקטן נולד הוא מאד חשש מכך שמקומו כבן היחיד בבית יעלם ושאני לא אוהב אותו כמקודם, ההצקות דרך אגב החלו כשנולדה אחותו הקטנה - הפער ביניהם כ 3 שנים)
בקיצור, קראתי את כל הטורים שלך, כולל אילו על סמכות הורית והסמכות לומר כן, אבל אני אשמח לשמוע עצות ורעיונות רלוונטיים נוספים.
תודה רבה על כל סיוע.

דני גיל

17-04-2014 14:59
היי עינב,
אני קורא את הדברים שלך ושואל את עצמי למה את עושה את זה לעצמך. ברור!!!... שזה קשה עד בלתי נסבל להתעורר 5 פעמים בלילה ולהתמודד עם החזרה של הילד שלך לשינה. ברור!!!... שזה מוציא מן הדעת להרדים על הידיים כשגרה. ברור!!!... שאם הוא ממתין לשובך מהעבודה בשעות המאוחרות של הלילה על מנת שתעזרי לו להירדם זה מעיד על תלות בלתי נסבלת. כזו שצריך לעצור. בכל מחיר.

עכשיו בואי נניח שאנחנו לא יודעים איך לעשות את זה. כלומר אנחנו לא יודעים איך ליצור את השינוי. נו אז? נהרוג את עצמנו למען הילדים שלנו? זה יעשה טוב לילדים שלנו? במילים אחרות -

המחיר שהילד שלך משלם במצב הנוכחי הוא הרבה יותר גדול מהמחיר שהיה משלם לו היית לוקחת כדור שינה ו"נעלמת" לכמה שעות טובות לצורך המנוחה שלך. הוא היה צורח ואולי "נחנק" מבכי אבל בסופו של דבר היה נרדם. והחיים למחרת היו ממשיכים כרגיל.

אני לא אוהב את זה, לא בעד זה, בעיקר בגלל שאני יודע שאפשר אחרת. אבל אם אני אבא לילדים שלא מכיר את הדרך האחרת?

ההצעה שלי לך עינב היא להוציא את המיטה שלו מחדר השינה שלכם ולהרדים אותו במיטתו כבר בכניסה לשינה. הוא יבכה ויתנגד, יתקשה להירדם וימשוך ככה הרבה זמן בתחילת התהליך, אבל, אין לכם ברירה. תתייחסו לזה כפרויקט וככל שאת זקוקה להכוונה במשך התהליך הזה אז תני לעצמך. הכי חשוב, לך ולילדים שלך, תחשבי על עצמך! או לפחות גם על עצמך. נוח לך להמשיך ולהיניק אותו?

לגבי הגדול, הילד המקסים שיודע גם להיות "מפלצת קטנה", אני יכול להבטיח לך שמפלצות קטנות לא מחזיקות מעמד ליד מפלצות גדולות. אני לא מציע לך באמת להיות מפלצת אבל כן להשתחרר ולהגיב בהתאם כאשר הילד שלך מתייחס אלייך כאל- "מי את שתגידי לי מה לעשות". בעניין זה אני לא אוהב עונשים אבל בהחלט בעד "תוצאות הגיוניות":

את קוראת לו להגיע לאכול. לא מגיע. אין אוכל.
את מבקשת ממנו להיכנס לאמבטיה. לא נכנס. אין אמבטיה.

אל תמנעי ממנו מחשב/טלוויזיה/פלאפון/הליכה לחברים. זה גם מיותר וגם מונע ממך וממנו לעבור הלאה ולצאת מהקונפליקט.

הוא מתחצף? מזלזל? מציק? מה שאת יכולה לעצור בהוראה אסרטיבית (מרתיעה!) תעצרי, ומה שלא - לשתיקה (הרועמת) ולהתעלמות יש את הכוח שלהן. בהצלחה!

עינב

19-04-2014 02:02
תודה על המענה המהיר (בכל זאת חג..)
אז ככה..מה שמפתיע אותי בכל התהליך ( עם הקטן) הוא שאצל כל האחרים זה לא היה כך. וזה גורם לי לתהות האם אני לא משחררת, מאחר והוא הקטן שלי והאחרון? אני מניחה שהתשובה חיובית, וזה כבר שלי לגמרי.
האם נוח לי להמשיך ולהניק? שאלה מעניינת. אני שואלת את עצמי אותה לאחרונה, והתשובה היא שלא בטוח.
ניסינו את השיטה של לבכות לבכות לבכות, לצרוח ולהיחנק, כלום לא עזר אתה צודק שיטה זו אכזרית ולא יעילה.
אני חושבת שאחת הבעיות בין השאר היא שהוא לא מספיק עייף , לאור שנת הצהריים של הגן, ולכן מצליח לסחוב בלי להתבלבל עד השעות הקטנות.
הבעיה המרכזית שלי היא שאני עובדת בין 3-4 פעמים בשבוע עד 22.00 כך שכל תהליך השינה יכול להתחיל רק אז.
בעיה נוספת, היא שנכון לעכשיו הוא נרדם רק ביניקה.
השאלה היא האם במידה ואני אעשה לו טקס העברת המיטה לחדר של אחיו, זה יספיק? לא בטוח. אני חוששת שצריך להתחיל בהפסקת היניקה, וזה כבר משהו אחר לגמרי.
לגבי הילד הגדול יותר, תאמין לי שאני יכולה להיות מפלצת גדולה מאד, אבל למה זה צריך להיות כך?
הבעיה היא לא שהוא כן/לא מגיע כשמבקשים ממנו דברים- שם הוא דווקא בסדר. הבעיה המרכזית היא שהוא מציק לכל בני הבית הצעירים. אם אני מבקשת שילך להשגיח על אחיו הקטנים - אחרי 2-3 דקות יש בכי. ( ולא שלו) מכות, וריבים, והצקות בלתי נסבלות. ואיתן אין לי מושג איך להתמודד. אבל ממש ממש ממש מציק. ואז כשאני כועסת, מתחילות האמירות של " לא אכפת לי" וכל מיני בסגנון, או פרצופים מזלזלים. ועם זה לא ברור לי איך מתמודדים.

תודה רבה.

דני גיל

19-04-2014 03:06
בערבים שאת עובדת - מי נמצא עם הילדים?
יכול להיות שיהיה טוב ליצור את השינוי בהדרגה אבל ההצעה שלי לבנות את זה ככה:

שלב ראשון - להרדים אותו בחדר נפרד ולהמשיך להיניק.
שלב שני - להיפרד גם מההנקה.

היתרון בסדר הזה הוא שהמעבר לחדר של אחיו יהיה קל יותר. או קשה פחות :)

לגבי הגדול, את מבקשת ממני להאמין לך שאת יכולה להיות "מפלצת גדולה", כלומר שאת יכולה להיות האמא הזאת שבכוח ההרתעה משיגה את מבוקשה. את שואלת למה זה צריך להיות כך. ובכן, כל זמן שה"מפלצת" הזאת לא פועלת בצורה אלימה, לא פוגענית מבחינה פיזית או מילולית, וכל עוד זה מה ש"עובד" בשלב זה, למה להימנע מזה? הכבוד של הילד לא נפגע במקומות האלה שאנחנו מפגינים נחישות יתרה אלא דווקא במקומות בהם אנו מוותרים לו, ועל ידי כך בעצם מאפשרים לו להיות ילד מציק ומטריד. ואז... מה קורה אז? אז אנחנו מתפרקים, מתפוצצים, מעליבים, לפעמים אף מבלי לתת לעצמנו דין וחשבון שהרי "מגיע לו".

ראשית, אם הוא משתף פעולה עם סדר היום והבקשות שלך, כפי שאת כותבת, זה מעולה. תחזקי אותו על כך. כל הזמן. ולא במילים. תני לו לראות אותך שמחה וגאה בו. תראי גם איך את יכולה לחזק את המעמד שלו בבית כמי שמספיק גדול כדי לעשות כך וכך, אבל מספיק קטן כדי לקבל אותו כמו שהוא ולהימנע מציפיות מוגזמות. נכון לעכשיו, הציפייה שלך ממנו להשגיח על אחיו הקטנים יתכן והיא ציפייה מוגזמת. ולראיה התוצאות.

מה שאת יכולה למנוע בגופך תמנעי. בגופך. הוא לא יכול להציק לאחיו הקטנים כשאת נמצאת שם קרוב. או שכן?

כך או כך, גבולות ברורים מצד אחד, חיזוקים ואהבה מצד שני, הם המתכון המנצח. תמיד.