היי שירי, בשיחות שאתם מקיימים איתו חשוב שתשיבו לו על כל השאלות, תדגישו את הפתרון שבכל סיטואציה אפשרית, נראה לי שאתם יודעים לעשות את זה מצוין ובכל אופן זה לא העניין. העניין הוא לדעת שפחדים מעניקים הרבה רווחים לילדים והרווחים הללו מעודדים את הפחדים. כשאני (ילד בגיל 4) מבקש מאבא שלי נניח שיכסה עליי בלילה, בפעם הרביעית, אני מביא בחשבון שאפגוש בחוסר הסבלנות שלו. אבל אם אספר לו על הפחדים שלי הוא יהיה חייב לחבק אותי, ללטף, לעטוף, להכיל, להתעניין, לגייס את כל הסבלנות שיש או אין לו, והרווחים לילד כמובן אדירים. ובכוחם להניע להתנהגות. הילד מצדו לא עושה את זה במודע ולא ממציא את הפחדים. הפחדים קיימים וכבודם במקומם. מה שעושה את ההבדל והופך פחד קטן וחולף לגדול ומתמשך הוא לרוב התגובה של ההורים, ששמים במקומות הללו המון תשומת לב. כמובן שלא בכוונה. אלה בדיוק המקומות הרגישים שלנו: כשהילד מספר לנו על המפלצות שהוא "רואה" בחדר לקראת שינה, על הילד שהרביץ לו, על החבר שהעליב אותו, והרגישות הזאת היא שעשויה לעודד חרדות, ולכן חשוב להיות ערים לכך. מצד אחד הקשבה, התעניינות, אמפתיה, ומצד שני השמת גבול כי זה בהחלט עניין של גבולות: "כן, אני מבינה, אני רוצה עכשיו נשיקת לילה טוב" "אני מבינה, הכול בסדר, אני כאן" לאו דווקא במילים האלה אבל שזה יהיה המסר. מסר שיש בו סיכום וסגירת עניין, והוא בא מכם ההורים. צהרון גן הילדים הוא "המרחב המוגן", שופע חיים, פעילות, ילדים. אפשר שהוא יחווה שם רגעים משעממים אבל קשה לי לראות מצב שהוא יחווה שם פחדים מהסוג שאת מתארת. אלא אם כן, כאמור, הוא מקבל במקומות האלה תשומת לב עודפת ו"מוגנות יתר". טלפון להורים? אל תסכימו שיתקשרו אליכם. להוציא מקרים חריגים כמובן. לילד תסתכלו בעיניים ותבהירו לו: "תתמודד!". נכון, יכול להיות שהילד סובל ממצוקה מסוימת, אובייקטיבית לחלוטין, ואם כך חשוב לדעת על כך. כדי שתוכלו לדעת על כך ובאופן כללי להיות ערים תמיד לאתגרים שיזדמנו לו יהיה עליכם לנטרל את החלק שלכם שעשוי לעודד תוצאות לא רצויות. לשים גבול.