פחדים של ילד

שירי


שלום דני,
אני מאוד עוקבת בדריכות אחרי התגובות שלך אני מאוד מעריכה את הדעה שלך וחשוב לי לשמוע אותה.
לאחרונה בני בן ה 4 עובר תקופה לא קלה.
אני אתחיל ואספר שבני הוא ילד בן 4 שמח וחברותית יש לנו עוד ילד בן שנה וחצי הם מסתדרים מצוין.
בחודשיים האחרונים הבן שלי חווה הרבה פחדים, הוא מפחד ממפלצות, שדים, אריות ומה לא...
אבל הפחד העיקרי שלו הוא ללכת לאיבוד, זה התחזק במיוחד כאשר היינו בטיול משפחתי באיילת לפני כשבועיים והוא ראה ילדה בוכה שהלכה לאיבוד וניסינו לעזור לה – (הראנו לו לאחר כמה דקות שהיא מצאה את אמא שלה והכל בסדר) .
מאז אותו היום הפחד שלו התחזק משמעותית. הוא מפחד לעזוב לנו את היד , חולם סיוטים בלילה, לא רוצה ללכת לגן ובוכה בצהרונית שהוא רוצה אותנו.
לפני מספר ימים שוחחנו איתו והוא שאל שאלות קשות מאוד (מה יקרה אם אני אעלם לכם לנצח? מה יקרה אם אני אלך לאיבוד בחושך? מה יקרה את תשכחו אותי? וכדומה... )
אני ובעלי חיבקנו אותו חזק הסברנו לו שאנחנו תמיד שומרים עליו ותמיד נחזור לקחת אותו, ובעניין של ללכת לאיבוד שכל הילדים שהולכים לאיבוד תמיד מוצאים את ההורים שלהם ואנחנו שומרים עליו תמיד שזה לא יקרה. זה הרגע אותו לזמן מאוד קצר.

כואב לנו מאוד לראות את התקופה הקשה שהוא עובר, ומעניין אותי לדעת את יש לך רעיון כיצד להפחית מעט מהחששות שלו
תודה רבה מראש על התיחסותך

דני גיל

06-07-2014 23:08
היי שירי,
בשיחות שאתם מקיימים איתו חשוב שתשיבו לו על כל השאלות, תדגישו את הפתרון שבכל סיטואציה אפשרית, נראה לי שאתם יודעים לעשות את זה מצוין ובכל אופן זה לא העניין. העניין הוא לדעת שפחדים מעניקים הרבה רווחים לילדים והרווחים הללו מעודדים את הפחדים. כשאני (ילד בגיל 4) מבקש מאבא שלי נניח שיכסה עליי בלילה, בפעם הרביעית, אני מביא בחשבון שאפגוש בחוסר הסבלנות שלו. אבל אם אספר לו על הפחדים שלי הוא יהיה חייב לחבק אותי, ללטף, לעטוף, להכיל, להתעניין, לגייס את כל הסבלנות שיש או אין לו, והרווחים לילד כמובן אדירים. ובכוחם להניע להתנהגות.

הילד מצדו לא עושה את זה במודע ולא ממציא את הפחדים. הפחדים קיימים וכבודם במקומם. מה שעושה את ההבדל והופך פחד קטן וחולף לגדול ומתמשך הוא לרוב התגובה של ההורים, ששמים במקומות הללו המון תשומת לב. כמובן שלא בכוונה. אלה בדיוק המקומות הרגישים שלנו: כשהילד מספר לנו על המפלצות שהוא "רואה" בחדר לקראת שינה, על הילד שהרביץ לו, על החבר שהעליב אותו, והרגישות הזאת היא שעשויה לעודד חרדות, ולכן חשוב להיות ערים לכך. מצד אחד הקשבה, התעניינות, אמפתיה, ומצד שני השמת גבול כי זה בהחלט עניין של גבולות:

"כן, אני מבינה, אני רוצה עכשיו נשיקת לילה טוב"
"אני מבינה, הכול בסדר, אני כאן"
לאו דווקא במילים האלה אבל שזה יהיה המסר. מסר שיש בו סיכום וסגירת עניין, והוא בא מכם ההורים.

צהרון גן הילדים הוא "המרחב המוגן", שופע חיים, פעילות, ילדים. אפשר שהוא יחווה שם רגעים משעממים אבל קשה לי לראות מצב שהוא יחווה שם פחדים מהסוג שאת מתארת. אלא אם כן, כאמור, הוא מקבל במקומות האלה תשומת לב עודפת ו"מוגנות יתר". טלפון להורים? אל תסכימו שיתקשרו אליכם. להוציא מקרים חריגים כמובן. לילד תסתכלו בעיניים ותבהירו לו: "תתמודד!".

נכון, יכול להיות שהילד סובל ממצוקה מסוימת, אובייקטיבית לחלוטין, ואם כך חשוב לדעת על כך. כדי שתוכלו לדעת על כך ובאופן כללי להיות ערים תמיד לאתגרים שיזדמנו לו יהיה עליכם לנטרל את החלק שלכם שעשוי לעודד תוצאות לא רצויות. לשים גבול.