שלום לך עינב
את מציינת שבמהלך תקופת הגמילה הצטרף תינוק חדש למשפחה ומאוד יכול להיות שיש לכך חשיבות. התינוק אינו זקוק למניפולציות כדי לזכות בקרבתכם. היא כן. את יכולה להיות האמא הכי מסורה בעולם ובכל זאת בתך הבכורה תדע להיאבק על מה שלפני חודשים ספורים היה שם עבורה כמובן מאליו, תמיד, ללא מתחרים. בהחלט יכול מאוד להיות שבתך מצאה דרך יעילה להחזיק אתכם קרוב אליה, כדרכו של התינוק; התינוק צריך שיחליפו לו, אז גם אני.

אז האם יכול להיות שהעובדה שבתך אינה נגמלת קשורה לנוכחות האח החדש? בהחלט יכול להיות.
והאם יכול להיות שהקושי שלה נובע מכיוונים אחרים? בהחלט יכול להיות.
במסגרת האתגר שלנו כהורים להגיב נכון כלפי המעשים של הילדים שלנו לא תמיד נדע להביא בחשבון את מכלול המניעים הנסתרים של הילד ואנחנו בהחלט יכולים להיות הורים טובים שמגיבים אפקטיבית גם אם לא נולדנו פסיכולוגים מחוננים. לכן אני מעדיף דווקא לשים את השאלות הללו בצד ולהסתפק בהנחת העבודה שלפיה לכל ילד יש מניע להתנהגותו, 'כוונה חיובית' אם תרצי ודי בכך שנכיר בקיומה כדי להגיב נכון, בין אם אנחנו מנתחים מדויק ובין אם לא.

בתך בת השנתיים וחצי מרגישה 'כבר ילדה גדולה' וכילדה גדולה אינה מוכנה לשים חיתול. מכיוון שכך, אני לא רוצה להחזיר לה את החיתול אלא לנצל את המוטיבציה שלה להיות ילדה גדולה.
כאן אפשר לעשות כמה דברים:

1. היום יום חמישי ועד חמישי הבא את ניגשת קצר ולעניין להחליף לה את הבגדים במקרה הצורך אבל בלי מתן תשומת לב, לא חיובית ולא שלילית. בלי לנהל שיחות ובלי להציע הצעות. את אמורה לתקתק את זה ותוך כדי ההחלפה למקד את תשומת הלב במקום אחר, נניח, בהמשך שיחה עם בעלך או בצפייה בטלוויזיה או כל מה שמתאים לשגרת יומך. חשוב שתיגשי אליה מיד כאשר היא צריכה כדי לקצר את משך הזמן שבו היא הופכת למוקד תשומת הלב, חשוב שתתארגני בהתאם ומראש כדי שההחלפה תהיה עניינית וקצרה.

2. ועכשיו אנחנו בחמישי הבא. הבת שלך כבר יודעת שהיא לא מרוויחה כלום מהפספוס בתחתונים ואת ניגשת להחליף לה ושואלת ככה 'על הדרך' האם היא רוצה לנסות בפעם הבאה לעשות בסיר/שירותים. תהא התשובה אשר תהא, קבלי אותה ועברי הלאה.

3. עברו להם יום או יומיים ואת מוצאת את הרגע שבו את מרגישה שהיא פנויה להקשבה, אולי לפני השינה אך בכל אופן, רחוק מ'המקרה', את שואלת אותה שוב האם היא תרצה בפעם הבאה לעשות בסיר או בשירותים. ונניח שהיא משיבה בשלילה. כאן אני רוצה להציע לך משהו שיכול לעשות את ההבדל:

4. את אומרת לה ככה: (אפשר לתאר לה את זה כמשחק ב'כאילו'): וכשתרצי שזה יקרה, איפה תרצי לעשות? בסיר או בשירותים? וכשתרצי לעשות בסיר... איפה תרצי שזה יהיה? בחדר או באמבטיה? או אולי במקום אחר? ותגידי... כשתרצי לעשות באמבטיה, תרצי להיות לבד או כשאני לידך? תרצי להגיד לי שאת הולכת לעשות או שתרצי לגשת לבד? אז מתי שתרצי תגידי.

זהו עינב, אשמח להתעדכן, במיוחד בעוד שבועיים מהיום :)

איזה יופי של תשובה, יופי של הסבר, יופי של דרך להגיע אל הילדה, ומשם אל היעד. אהבתי מאוד והייתי חייבת לומר זאת.
כאחת ששנים עסקה בטיפול בילדים בגיל הרך, אני מחזקת כל מילה.

תודה לימור!

ראשית, תודה רבה על תגובתך המהירה והמפורטת... הנה אנחנו באמצע התהליך.. ועד כה נראה כי אנחנו מתנהלים על פיו, אם כי לא נראה התקדמות (עדין עושה בתחתונים).
אך יש לי שאלה, אין ספק כי היא מבינה כי תשומת הלב מהנושא נעלמה, אם כי מצאה תחליפים אחרים, כמו למשל "אמא כואבת לי הבטן" וכו, אנחנו מנסים להראות כי אין קשר בין כאב הבטן לקקי, אך מה עלי לעשות אם היא באה ואומרת: "כואבת לי הבטן, יש לי קקי, תקראי לי סיפור.." (בסיטואציה הזו היא הולכת עצמאית לשירותים ויושבת על הסיר)
הודה בשנית להתייחסותך
עינב

ראשית עינב, שימי לב להתקדמות המשמעותית, קודם לכן היא חיפשה את תשומת הלב בפספוס בתחתונים, כעת היא מחפשת את תשומת הלב בניסיונות להצליח להגיע לסיר/שירותים. וזאת המטרה שהרי, הרצון של הילדים בתשומת לב מעיד על צורך בריא ואנחנו ממש לא רוצים לדכא אותו. אנחנו כן רוצים לאפשר להם לקבל את תשומת לב בדרכים חיוביות ולא שליליות. ואיך עושים את זה? בדיוק כפי שעשיתם אתם בשבוע האחרון, מנעתם את מתן תשומת הלב להתנהגות שאתם רוצים למנוע ושיחררתם אותה בעצם לרצות בתוצאה הרצויה לכם ולה.

"כואבת לי הבטן, יש לי קקי, תקראי לי סיפור" זאת הדרך היצירתית שבתך מצאה בכוחות עצמה להתחיל בתהליך גמילה וזה מצוין וזה מרגש. עכשיו כל שנותר הוא לגשת איתה לשירותים ולהקריא לה סיפור כאשר מה שמעניין אותך לעניינינו הוא הסיפור ולא ה"משימה". אם את תהי "בתוך" הסיפור גם היא תהיה "בתוך" הסיפור וזה מה שחשוב. החשוב הוא להשתחרר מה"משימה" עם דגש על המילה "להשתחרר".

האמירה "אמא כואבת לי הבטן" לדעתי במקרה הזה היא סוג של ירידה מסולם ושמעידה על מוטיבציה בריאה להיגמל ולכן, אני מבין מהיכן הבלבול אבל אל תהססו לקשר בין כאבי הבטן לבין עשיית הצרכים. עינב, כל עוד זה בא ממנה זה מצוין. זאת לא את שאמרת לבתך שאם לא תעשה ככה וככה אז יהיה לה כאב בטן. זאת בתך שמציינת את כאב הבטן ואת מעלה פיתרון אפשרי. גם כאן, יש דרך להעלות את הפיתרון האפשרי:
לא נכון: אמא ניגשת לבן שלה שמתלונן על כאבי בטן ואומרת לו:
"ככה זה שלא עושים... אמרתי לך ש..."
נכון: אמא ניגשת לבן שלה שמתלונן על כאבי בטן ואומרת לו:
"אתה רוצה לנסות בשירותים?"

לדעתי עינב, אתם מתקרבים בצעדי ענק לגמילה אז רק תמשיכו ככה ושוב... אשמח להתעדכן.

למען הסר ספק:

"אמא..." אומרת לך בתך שישבה כעת בשירותים ולא עשתה "... אבל לא עשיתי".

"נכון..." את משיבה לה "... אבל שמענו סיפור מקסים".

לאחרי שבועיים להלן ההתפתחויות. אם היה נראה כי ביום ראשון עלינו על איזה "גל", לראשונה עשתה קקי בסיר בגן, הרי אנחנו היום נמצאים בנקודת ההתחלה, ביום שני היא לא הרגישה טוב, ככה שהיא עשתה פיפי כמה וכמה פעמים בסלון. את זה קשרתי לעצם היותה חולה ולא יחסתי חשיבות. למחרת היא נשארה בבית (יש לציין כי היא היתה איתי ועם התינוק) והיא המשיכה לעשות פיפי בכל מקום בבית,וגם כמה פעמים אף עשתה זאת בשירותים, בידיעה ובדיקת תשומת לב.
גם היום היא חזרה על זה פעם אחת..
אני מקווה שאנחנו בירידה לצורך עליה, אך נכון לעכשיו, מאוד קשה ההתמודדות.
האם נכון להמשיך ולא להתייחס אלא פשוט להחליף ולהמשיך אלא, או שמא צריך לנקוט בגישה אחרת
התייחסותך אודה
עינב

לא כל-כך הבנתי; ביום ראשון השבוע זאת היתה הפעם הראשונה שהיא עשתה בסיר? למה בדיוק את מתכוונת שהיא ניגשה לשירותים לפיפי בידיעה ובדיקת תשומת לב? "וגם היום היא חזרה על זה פעם אחת" - על מה היא חזרה?

תראי עינב, התהליך שפירטתי נשען על ההיגיון שלפיו ילדים יעכבו תהליכי גמילה במכוון אם כי לא במודע, כל זמן שירוויחו מכך תשומת לב, הן חיובית והן שלילית. אלא שכאן קל ליפול בדקויות, מניעת תשומת לב שלילית עשויה להוביל למתן תשומת לב חיובית. ואם נוסיף לכך את המורכבות המשפחתית, את נוכחות אחיה התינוק, את היותה בכלל בשלה או לא בשלה לגמילה, אפשר להבין מדוע ההצלחה של התהליך תלויה במספר גורמים ובכל-כך הרבה ניואנסים.

לכן חסרים לי פרטים לגבי השבועיים שעברתם, מה התפתח עם קריאת הסיפור בשירותים, כיצד בתך הגיבה לסדרת השאלות שפירטתי בסעיף 4, וכדומה.

יכול מאוד להיות שהתחלתם בתהליך מוקדם מדי אבל לאור התיאורים מעניין אותי דווקא לדעת יותר על המקום שתופס התינוק בבית ובעיקר בך, האם זה מקרי שאת כותבת - "יש לציין כי היא היתה איתי ועם התינוק"?
ולא למשל - "יש לציין כי הייתי איתה ועם התינוק".
או למשל - "יש לציין שגם התינוק היה איתנו".

כמובן שפה אנחנו מרחיבים ומעמיקים ואולי זה לא המקום ולכן אני מציע שתקחי את הדברים כחומר למחשבה רק אם זה נראה לך רלוונטי. יותר חשוב לעניינינו להבין מה בדיוק קרה בשבועיים האחרונים כי שוב... אם הבנתי נכון, ביום ראשון השבוע בתך עשתה לראשונה בסיר וזה.. זה לא יכול להיות מקרי.

אני עקבתי בהדיקות אחרי השבלבים אותם ציינת, ובאמת לאחר שבוע של אי מתן תשומת לב לקקי, שאלתי אותה כדרך אגב, " האם היא רוצה לנסות בפעם הבאה לעשות בשירותים" , תמיד התשובות היו חיוביות. ולאחר כמה ימים גם "שיחקתי" את סדרת השאלות, ותמיד התשובות היו לעשות קקי בסיר, יחד עם אמא.

קריאת הסיפור בשירותים לא חזרה על עצמה...

העובדה שהיא עשתה קקי בשירותים, היא חוייה חד פעמית , ולא חזרה בשנית, ולהפך מה שקורה לאחרונה זה שהיא עושה הרבה פעמיים פיפי, ולדעתי במודע ברחבי הבית ולא בשירותים.
אין ספק כי התינוק מושך עליו תשומת לב, ובנוסף אני שמה לב לעובדה שבזמן שאני לוקחת אותה מהגן חזרה הביתה, בנקודה שאני מרגישה שאני צריכה לתת לה את מירב התשומת לב, זו גם השעה שהתינוק הולך לישון (הוא נרדם רק על הידיים, וזה לוקח זמן מה).

לנושא הדקויות בניסוח המשפטיים, חשוב לי לדעת את חשיבות העניין, ולמה דברים מצביעים

תודה
עינב

הי עינב,
לפורום הזה, כמו לכל פורום יש "מגבלות עומק" כלומר, עד היכן אפשר להתעמק מרחוק / להבחין בדקויות וכו'.
לדעתי אפשר גם אפשר ואפשר הרבה אבל לכך אני צריך את הסכמתך והבנתך לכך שכל מה שאני "אומר" נכתב עם אלף ואחת הסתייגויות שכן אני בביתי ואת בביתך ואני לא באמת יודע מה קורה שם בהתנהלות היומיומית שלכם כמשפחה.

לכן כאשר את שואלת אותי על מה ניסוח כזה או אחר של משפט מצביע, חשוב לי לציין שאולי הוא לא מצביע על כלום ולכן אני מזמין אותך לשאול איתי יחד על מה הדבר עשוי (!) להצביע, אם בכלל.

כעת אסביר את כוונתי בעניין ניסוח המשפטים,
משך כל התכתובת שלנו כאן אני מרכיב פאזל וככל שאנחנו ממשיכים, מצטרפים יותר ויותר חלקים לפאזל אשר מציירים תמונה שלמה ושוב, אולי מהימנה למציאות ואולי לא.
בתמונה השלמה אני רואה ילדה מאוד יצירתית בניסיונות שלה לקבל תשומת לב, מאוד נחושה לקבל תשומת לב, ועל הרקע הזה נשאלת השאלה, מה חסר לה שם אם בכלל.

אומר לך מה הרגשתי אני כשכתבת "ש לציין כי היא היתה איתי ועם התינוק". והנה הרגע שבו אבקש ממך להתייחס לדברים בערבון מוגבל. ההרגשה שלי מן המשפט הזה היא שהתינוק תפס את מקומה של בתך ויתכן שלא השאיר לה מספיק מקום ראוי.
"יש לציין כי היא היתה איתי ועם התינוק"
שונה מ -
"יש לציין כי התינוק היה איתי ואיתה"
שונה מ -
"יש לציין כי הייתי איתה יחד עם התינוק"

בשני המשפטים החלופיים, היא מספר 1 והתינוק מספר 2. לא כך לגבי המשפט הראשון. המשפט השלישי אגב אפילו "אומר" שאת שהיית איתה ולא היא שהיתה איתך.
האם זה מעיד על משהו? אולי כן ואולי לא, אלא שממה שעולה מחלקי הפאזל, נראה ששווה לשאול את השאלה.

כך או כך, אני לא חושב שנכון יהיה להמתין עם תהליך הגמילה עד לבירור השאלות החשובות הללו. בעניין הזה חשוב לבדוק טוב מה היא מרוויחה מכך שהיא "מפספסת" ולמנוע את הרווח הזה. יתכן מאוד שכמו שציינתי קודם לכן, מתוך הרצון שלכם כהורים לא להגיב באופן מלחיץ, נעימה לה התחושה שכל הזמן מחליפים לה ו... את זה חשוב למנוע.

עינב, אשמח להמשיך ולחשוב איתך ב- "קול רם" ובעיקר שתעדכני אותי אם אני בכיוון בכלל..

דני שלום רב,
הבטחתי לעדכן, נכון שעברו כמה וכמה שבועות..וכנראה שילוב של מוכנות עם היחס והסבלנות הנכונה הביאו לגמילה...
פתאום ביום אחד, בחופשה מהגן, היא ביקשה לעשות בשירותים. אז לסיכומו של עניין, אנחנו מאחורי זה, ולך מגיע המון תודות על ההתייחסות וכיווני המחשבה
עינב