היי רות,
כשהוא לא בסדר אתם מעירים לו, מאיימים ומרחיקים (זה המקל). כשהוא בסדר אתם נותנים לו את החיזוקים החיוביים (הם הגזר לענייננו). אלו הן תגובות טבעיות ולכאורה מתבקשות לאור האירועים אבל הייתי ממליץ לכם להוריד במינון שלהן: אם הוא משחק באופן נאות עם בני גילו אז הוא זוכה לחיזוקים פנימיים ולא הייתי מוסיף עליהם בחיזוקים חיצוניים. תאירו עליהם ותשמחו בשמחתו ("איזה כיף היה היום בגינה..") אבל לא מעבר לכך. אם הוא לא מתנהג כראוי אז תדלגו על ההערות, האיומים, ההסברים והשכנועים, ותעברו לפעולה אפקטיבית ("מרחיקים") שיתרונותיה: 1. אפקט מידי וודאי. 2. חיסכון במילים ביקורתיות ושיפוטיות שמזינות את הקונפליקט.

האתגר שלנו כהורים הוא לקבל את הילד כמו שהוא אבל לא לקבל כל התנהגות. איך עומדים באתגר הזה? אחת התשובות לשאלה החשובה הזאת היא הסמכות האקטיבית: באמצעות הסמכות האקטיבית אני עומד כחוצץ בין שני הילדים המתקוטטים, אני נמצא שם, פיזית, במקומות הרגישים והמועדים לפורענות, מונע אותם מראש ככל שאפשר. ומכבה את הניצוץ לפני שהוא הופך לבערה. אני לא עסוק בכעסים אלא בפעולות ואת מה שיש לי לומר אני משמיע במנגינה אגבית: "את זה אנחנו לא עושים", "לזה אני לא מסכימה" וכו'. אני מקבל את הילד שלי כמו שהוא (ולכן אני לא מתחשבן איתו) אבל אני לא מקבל כל התנהגות (ולכן אני מונע אותה במעשים). זה נכון לגבי כל ילד ונכון שבעתיים כאשר הטמפרמנט של הילד מאתגר ממילא.

בכל מקרה זו עבודה וזה תהליך אבל כדי שהתהליך הזה יצליח ותוכלו לראות סימנים חיוביים עם הזמן אתם צריכים להיות יעילים בתגובות שלכם. בהצלחה!