היי שי,
הקושי מובן וברור למה אתם כל כך כועסים עליו. לא הייתי רוצה למנוע מכם את הכעס הזה אבל כן לעזור לכם להשתמש בו בתבונה, כלומר, לתת לכעס הזה ביטוי מעשי ופחות אמוציונלי. אם למשל הוא דוחף את אחותו הקטנה קחו אותו לידכם ותושיבו אותו, אם זה קצת לחשוב על מה שעשה או אם קצת במטרה לאפשר לעצמכם רגעים של שקט. יהיה לו מעצבן, משעמם, הוא יכעס, וזה מצוין לענייננו. במצב החדש הוא לא מצליח להכעיס אתכם (כי אתם מעשיים) ואילו אתם הם אלה שמצליחים להכעיס אותו. הוא ירצה ללכת ואתם תחזיקו אותו. הוא יבכה ואתם תחבקו אותו. צמוד אליכם. ולאט לאט הוא ירגע וזה הזמן להזכיר לו קצר ולעניין (לא בנימה מתחשבנת) שיש דברים שלא עושים. חשוב שהוא יראה אתכם שמים לו גבולות בלי למצמץ ובלי "לפחד עליו".
מהצד השני שימו לב לעניין הבא: ילד קטן, בגיל 3 וחצי, נראה גדול ליד אחות הקטנה ממנו. אנחנו מצפים ממנו שיסתדר לבד ויהיה עצמאי, ולפעמים, בלי לשים לב אנחנו קצת מוציאים לו את החשק מלהיות ילד גדול, בוגר, משתף פעולה. "לא שווה לי" אומר לעצמו הילד ועושה את כל הדברים המעצבנים אשר מבטיחים לו את קבלת תשומת הלב שלנו. ואני אומר – בואו ניתן לו את הנוכחות שלנו עוד הרבה לפני שהוא מבקש אותה בדרכו הסמויה, ונהיה איתו כשהוא מתלבש, ומצחצח שיניים, שוטף ידיים, נרדם במיטה. ותהיה זו הבחירה שלנו ולא הדרישה שלו.
כך שמצד אחד גבולות ברורים ומצד שני ניהול נכון של תשומת הלב. אני לא מכיר אתכם כדי לדעת מה רלוונטי או מה חשוב ממה, אבל אלה הדברים ש"עלו" לי תוך כדי קריאת הדברים. בהצלחה!

תודה רבה דני