היי גלית,
לגבי השאלה הראשונה - קודם כל הייתי בודק עם עצמי (כהורה) האם החשש שלי במקומו שהרי אנחנו כל הזמן מתלוננים שהילדים שלנו מכורים למסכים ונשאלת השאלה עד כמה אנחנו מאפשרים להם לפתח אלטרנטיבות: לשחק בחוץ, להתלכלך קצת, להעביר זמן גם ללא השגחה. האם תמיד הילדים שלנו זקוקים להשגחה הזאת? יכול להיות שבמקרה הזה כן ואת בטוח יודעת טוב ממני, אבל כן זו שאלה שהייתי מתעכב עליה ולא מגיב באוטומט. היה והחלטת שאת לא מוכנה שהוא ישחק שם אז קחי אותו לשיחה בזמן שהוא פנוי להקשבה, תסבירי לו את דאגתך (בלי להלחיץ עד כמה שאפשר), ותסיימי בהוראה ברורה לפיה מחר הוא ממתין לך אך ורק צמוד לשער. אם הוא לא משתף פעולה עם הבקשה שלך סימן הוא לצורך לבנות את הסמכות שלך מולו בהרבה מצבים שונים שמזמנת לכם השגרה היומיומית ולאו דווקא במקרה הזה, שבו יכולת האכיפה שלך אכן מוגבלת.

לגבי שאלתך השניה שקשורה איכשהו לראשונה - לא הייתי עושה כלום חוץ מלייבש את הנעליים. מנסה אולי לשאול איך זה קורה ומה יכול לעזור לו שזה לא יקרה אבל לא יותר מזה.

לגבי ההשגחה. בפעם האחרונה שהוא וכמה מחבריו שיחקו שם, הם מצעו מוטות ברזל וכמה מהילדים נפגעו קלות... כך שסביר להניח שהם עדיין לא בגיל הזה שניתן לא להשגיח...
לגבי הנעליים זה מה שאני עושה, רק חשבתי לעצמי אולי יש פה דרך שאינני רואה.
על הצבת הגבולות והסמכות עובדים. כל הזמן. רק שבזמן האמת זה מוכיח אחרת כנראה (((

עדיין מתבקשת השאלה האם למנוע מהם לשחק שם בגלל "המקרה", או, אולי דווקא זו ההזדמנות ללמוד מהמקרה ולהסביר ממה להיזהר וממה להימנע כאשר אתם הילדים בחוץ, במיוחד כאשר אינכם תחת השגחה.

ילדים הם ילדים. ובזמן אמת כפי שאת כותבת הם בוחרים לעתים לפעול כרצונם. זה טבעי ואפילו צפוי כך שאין צורך להרגיש שהעבודה לחינם.

תודה על העידוד! )))