אשמח לתשובתך

היי ליהיא,
את מתלבטת בין "להתערב" לבין "לתת לה להתמודד לבד" אבל בין שתי האפשרויות הללו יש אפשרות שלישית ולפיה את אכן נותנת לה להתמודד לבד אבל שומרת על ערוץ פתוח איתך לשיחות ולשיתוף. היא חוזרת מהגן ואומרת לך שהבנות לא שיחקו איתה? אז נכון שהאוטומט שלנו מעודד אותנו במקרים כאלה לשלוף את הפתרונות הזמינים לנו אבל זה לא בהכרח מה שהיא צריכה. איפה את כן יכולה מאוד לעזור לה? בעיבוד של הדברים, בהבנת הסיטואציה, בהתבוננות הרחבה ובעיקר במתן התחושה לבתך שאת סומכת עליה וש"הפתרונות נמצאים אצלי".

איך תעשי את זה? תשאלי אותה שאלות. קחי את מה שהיא אומרת ותתענייני בפרטים:

אילו בנות לא משחקות איתך?
מתי הן לא משחקות איתך? לפני המפגש? אחרי? בזמן החצר? בזמן הצהרון?
אז עם מי את כן משחקת?
ולמה את לא משחקת עם הילי וקארין?
הבנות האלה... עם מי מהן הכי היית רוצה להיות חברה?
איך (בעצם) את יודעת שהן לא רוצות לשחק איתך?

השאלה האחרונה חשובה משום שלפעמים לילדים יש קושי בסיטואציות חברתיות לא מוגדרות כמו משחק חופשי בחצר ואז נדמה להם שהם לבד כאשר בעצם כולם "לבד". מניסיוני עם ילדים בגיל הזה ה"לבד" הוא תחושה סובייקטיבית אלא שהתחושה הסובייקטיבית הזאת יוצרת מציאות. לכן אני מאוד בעד לתת לילד לשתף, לתת את ההקשבה המלאה והאמפתיה (שלב מאוד חשוב בבניית האמון), ולאחר מכן להתעניין ולשאול שאלות שתפקידן להרחיב את התמונה הצרה שהיא רואה (ומציירת) לעצמה.

בזמן שאת שואלת ומתעניינת תעצרי מדי פעם להגיד לה "כן... אני מבינה" ולחזק אותה במשפטים כמו "איזה יופי עשית כש..". אם את מרגישה שיש לך עצה טובה לנדב לה תמתיני איתה לסוף השיחה ותני לה אותה ככה: נניח את רוצה לייעץ לה להמציא איזשהו משחק ולהתחיל בו כדי למשוך ילדים אחרים, אז את אומרת לה בנימת אגב כזאת: "את יודעת אני בדיוק נזכרת עכשיו שכשהייתי בגן אז תמיד כשרציתי ש...".

בסוף שיחה כזאת את מחבקת אותה ואומרת לה שאת שמחה שהיא משתפת אותך. בהצלחה!