היי עינת,

"לא אוכלת כלום" כלומר גם לא פרי? ממש לא מכניסה כלום לפה? במצבים כאלה אני ממליץ על השאלון המורחב. כלומר, במקום לשאול "למה את לא אוכלת בגן?" ולא לקבל באמת תשובה תשאלי אותה סדרת שאלות שהתשובות עליהן אולי תלמדנה אותנו משהו:

"מה אתם אוכלים בגן?"
"ליד מי את יושבת?"
"ומה הוא אוכל?"
"ומה את אוכלת?"
"יש משהו שהיית רוצה לאכול בגן?"
"את רעבה כשאת בגן?"
"מי עוד לא אוכל בגן?"
"למה הוא לא אוכל?"
"הבובות בפינת המשפחה אוכלות?"
"למה הן לא אוכלות?"
"יש משהו שהיית רוצה להביא מהבית ולאכול בגן?"
"אם היית יושבת בשולחן אחר (קבוצה אחרת) את חושבת שהיית רוצה לאכול"?

וכמובן לסיים בחיוך:

"ואת מי לדעתך אני רוצה לאכול?"

אז ככה: היא לא אוכלת כלום כלום כלום כלום!!! רק שותה מים.
אתמול אחרי הגן בעודנו באוטו ובמצב רוח טוב, התחלתי:
אני: מה XXX בישלה לכם היום?
היא: עוף ופתיתים ופסטה, אבל לא אכלתי
אני: למה לא אכלת?
היא: כי כאבה לי האוזן (היא תמיד אומרת את זה כשיש לה משהו שהיא לא רוצה לעשות - כי סבלה ממושכות מכאבי אוזניים, מזה כמה חודשים, הכל תקין נטול דלקות או כאבים אמיתיים)
אני: ליד מי ישבת
וכו'...
עברתי בערך על כל שאלות שהצעת, וקיבלתי תשובות מלאות.
היום אפילו שלחתי אותה עם ארוחת בוקר מהבית, נראה מה יהיה...
אבל לא הצלחתי להגיע למסקנה כלשהי מדוע היא לא אוכלת, ברור לי שזה משהו שבא מבפנים, ולא קשור לאוכל עצמו, כי היא ממש אוהבת את האוכל בגן.
האם יש לך רעיונות נוספים עבורי? הנושא מדאיג אותי, למרות שהנחתי את הגננות והצוות להתעלם מכך לחלוטין, כדי שלא תקבל תשומת לב כלשהי מהנושא (חיובית או שלילית)

תודה!

כשאת שואלת אותה מה XXX בישלה היום היא עונה לך אבל בנוסף גם מזמינה אותך להתעניין שוב ב"עניין". כלומר שמאוד יכול להיות שהיא מרוויחה שם משהו - לאו דווקא ממך אמנם - אבל לך יש את הבחירה האם להנמיך את ה"עניין" או להגביר אותו. מתי אנחנו מגבירים? כשאנחנו שואלים שאלות ברצינות תהומית, בדאגה, במעורבות רגשית, בדריכות. ומתי אנחנו מנמיכים? כשאנחנו מגלים מעורבות שמשדרת רוגע, שקט פנימי, ביטחון. זה קורה - כרגיל - רק עם חיוך ועם הומור:

היא: "לא אכלתי. כי כאבה לי האוזן?"
את: "מממ.. יכול להיות שהאוזן שלך רעבה?"
היא: "..."

מה שהיא לא תשיב לך קחי את זה למקום שמתעניין בה ולאו דווקא ב"עניין". אני די משוכנע שלענייננו הזה תגיעי מהר יותר ככל שתגלי פחות רצון גלוי לעסוק בו. את לא צריכה לחשוב בצורה פסיכולוגית מתוחכמת אלא להפך - להשתחרר ולשאול אותה מה שעולה לך לראש ושמביע התעניינות בה ורק בה, מתוך מקום אוהב וחם ולא מהמקום המודאג-מוטרד.

בהקשר הרחב יותר באמת שאשמח לגלות לכם ההורים - כל ההורים - את ה"סוד" הבא:

כאשר אתם מוטרדים ממשהו שעובר על הילד שלכם - בין אם הוא בגיל 6 ובין אם הוא בגיל 16 - תחזקו עמו את התקשורת באופן כללי. עזבו את העניין עצמו. תהיו שם בשבילו ותנו לו את האוזן הקשבת, הסקרנית והמקבלת, הלא שיפוטית והלא ביקורתית. אם העניין שמטריד אתכם הוא אכן עניין מטריד, שמטריד גם אותו ואכן יש לכם סיבה טובה להיות מוטרדים ממנו, המידע יגיע אליכם. אם תרצו או לא.

מהגננות והסייעות את מבקשת להתעלם לחלוטין אבל ספק אם הן אכן עומדות באתגר. דווקא משום כך חשוב שאת - אצלך בבית - תתייחסי לעניין מבלי לעשות עניין, ותחזקי את התקשורת כפי שהמלצתי לך כדי שיהיה לה ערוץ פתוח ובטוח לשתף אותך בכל מה שעובר עליה.