היי גלית, שימי לב:

"ואז קם עצבני כי הוא לא מספיק לאכול את ארוחת הבוקר. ואני אשמה בכך"

"...לבסוף אני יצאתי אשמה בכך שהוא לא נהנה!"

"בכל המקרים הנ"ל תמיד אני אמא לא טובה ואף אחד לא אוהב אותו בבית הזה"

ונשאלת השאלה - מדוע את מאמצת את נקודת המבט שלו? נקודת המבט שלו (אמא אשמה ואני קורבן), בין אם היא מניפולטיבית ובין אם כתוצאה מתחושה סובייקטיבית, היא נקודת המבט שלו. והיא "סובלת" מפרשנות מעוותת של המציאות. לכן, כשאת מאמצת את הזווית שלו את מנציחה את התחושה הסובייקטיבית המעוותת.

"לא דני לא הבנת..." אני "שומע" אותך אומרת לי "... אני ממש לא מצטרפת לפרשנויות שלו. אני אפילו אומרת לו ש... א,ב,ג"

ובכן גלית, את מאמצת את נקודת המבט שלו משום החשיבות העצומה שאת מייחסת לאצבע המאשימה שהוא מפנה כלפייך, קל וחומר כאשר מדובר במניפולציות. יעזור לך לדעתי לעשות הפרדה בין תוכן הדברים (שלו) לבין האצבע המאשימה. עזבי את האצבע המאשימה - הוא ילד ותכניסי לראש שזה התפקיד שלו במשחק הזה. ומה התפקיד שלך? "לא לראות" את האצבע המאשימה ולראות רק את התוכן. זה יאפשר לך להביט בביטחון בסיטואציה ולהגיב נכון שהרי - בסופו של דבר - לכל החלטה שלך יש מניע הגיוני ומכאן לכל שאלה יש תשובה: למה אנחנו קמים מהמיטה בבוקר בשעה מסוימת? למה צריך לצחצח שיניים? למה צריך להתלבש? אלו בהחלט שאלות שכדאי "לפתוח" עם הילדים ולהעביר את האחריות אליהם:

"אז מתי לדעתך הכי נכון לקום בבוקר?"
"היית רוצה לוותר על צחצוח השיניים?" (נניח שהוא אומר "כן")
"באמת? אבל אתה יודע מה קורה לשיניים אם..?" "שמעת על הילד הזה ש...?"

אם הוא חוזר הביתה עצבני עם כך וכך תלונות על חברים אני מציע לספק לו שאלות ולא תשובות ופתרונות. הכוונה לשאלות התעניינות ולא יותר מזה.

ובאופן כללי - משהו שמאוד עוזר עם ילדים ובמיוחד במקרים כאלה - קחו לכם כמה דקות לפני שהוא נכנס לשינה לשיחה קצרה בענייני היום: מה עברנו היום, איך עברנו, מה היה טוב ומה פחות טוב, ובעיקר (וזה העניין) - מה היית רוצה שיהיה אחרת ואיך אפשר באמת שזה יהיה אחרת. שיחה מהסוג הזה תגרום לו לקחת אחריות ולא לזרוק אותה כל הזמן עלייך, וההצעה שלי לעודד את האפקט הזה על ידי כך שתראי לו גם את שאת לחלוטין קשובה ולומדת עליו בשיחה הזאת ומקבלת החלטות חדשות החל ממחר בבוקר, למשל, לאפשר יותר זמן טלוויזיה.