תגובה נכונה להתנהגות לא מקובלת

עירית


הי דני,
בני הבכור בעוד חודש יהיה בן 4. כילד ראשון הוא היה מקבל די הרבה חופש, מגיל מאד קטן היינו מאד גמישים והיינו לרוב נותנים לו את מבוקשו ( ולכן הוא כנראה למד שמה שהוא רוצה הוא מקבל- זאת תובנה שהגעתי אליה אחרי לידת בני השני, שאותו אנחנו מגדלים מעט שונה וגם התוצאה שונה- אבל כמובן שיכול להיות שזה גם מרכיב של אופי).
לעיתים הוא מדבר בצורה תקיפה ואני אומרת לו "תרגע" והוא התחיל להגיד לי בחזרה "תרגעי", הסברתי לו שיש דברים שלאמא מותר לומר לבן ולבן אסור לומר לאמא ( אני אומרת לו את זה ברוסית, אז תרגעי כשהוא אומר לי נשמע ממש רע). לפעמים הוא ממשיך לומר לי אז אמרתי לו שאני אעניש אותו, אני לא יודעת אם זה נכון... כמו כן הוא לפעמים מדבר בצורה לא יפה גם כלפי וגם כלפי סבא וסבתא ( לא קללות אלא טון דיבור לא נעים), ושוב פעם הסברתי לו שאם הוא מדבר לא יפה זה מעליב, וכשנעלבים אין רצון לדבר או לשחק איתך או לעשות את מה שביקשת. אני תוהה האם הערות לגבי התנהגותו לא פוגעים בדימוי העצמי שלו וגורמים לו להרגיש "לא בסדר"? ( האם הערות "אל תדבר ככה , תדבר יפה, אני לא אוהבת שאתה מדבר ככה זה פוגע לא נעים מעליב אותי- הם במקום? גם אם זה מספר פעמים ביום?)
ודבר נוסף, כשהוא נסחף במשחק הוא דוחף, ומושך ומתגושש , גם כשלצד השני זה לא נעים. הוא עושה זאת לאחיו הקטן, גם בגן סיפרו לי שאחיו הקטן בוכה בגללו. שמתי לב שלאחרונה כשהוא לא אוהב משהו הוא מרביץ- אתמול לא אהב משהו שסבא ( שהוא רואה אותו פעם בשנה כי הוא גר בחו"ל- לא יודעת אם זה קשור אך אולי) עשה במחשב אז הוא נתן לו מכה בפנים, היום בבוקר הוא פתח 2 מתנות שמקבלים כשקונים מעדן, אמרתי לו שאחד בשבילו והשני לאחיו. הוא דרש לפתוח קודם ( זאת הפתעה בשקית סגורה שצריך לפתוח כדי לראות מה יש בפנים. הוא כנראה רצה להחליט איזה מבין השניים הוא אוהב יותר ואז לתת לאחיו. מכיוון שאני יודעת שלקטן לא אכפת מה לקבל, הסכמתי. ואז הגדול החליט מה הוא נותן לקטן ושניה אחרי שכבר נתן התחרט ורצה בחזרה והקטן כבר לא רצה להביא וכמעט התחילה מריבה , שעצרתי והסברתי לגדול שיחשוב טוב לפני שנותן כי הוא לא יכול לתת ואז ישר לקחת כי הקטן נסער. ואז הוא לא אהב שאחיו הקטן התיישב בכיסא שהוא ישב שם ( בזמן שהוא קם לדבר איתי) והוא רצה לדחוף אותו מהכיסא ונתן לו מכה בפנים. ממש כעסתי עליו ולקחתי אותו לחדר לדבר ואמרתי לו שאני לא מרשה להרביץ. הוא ישר מבקש סליחה אז אמרתי לו שלא ממני הוא צריך לבקש אלא מאחיו. השאלה שלי איך אני אמורה להגיב כשהוא מתנהג ככה ? אני לא רוצה שירגיש שאני לטובת אחיו רק, מצד שני כשהוא מרביץ אני לא יכולה ברוגע להגיד לו " חמוד ככה לא נעים". אני רוצה שיהיו ביניהם יחסים טובים, ואני מבינה שיש לי תפקיד חשוב בנושא, ואני לא רוצה לקלקל...

עירית

17-07-2015 11:02
משהו נוסף שאולי חשוב, אני בשבוע 23 להריון. למרות שהבן הבכור מגיב בחיוב להריון ורוצה הללטף את "התינוקת" ולנשק את הבטן, לעיתים הוא אומר שהוא קטן ולא יכול לעשות דברים שבעבר דרש לעשות לבד כגון להתלבש, לנעול סנדלים, לצחצח שיניים וכד. הוא רואה שאנו עושים זאת עבור הבן הקטן ואולי מקנא. אנחנו מסבירים לו שהוא גדול ( בדרך כלל התגובה הישירה שלו זה "לא אני עוד קטן") ויש לו זכויות מה שלאחיו הקטן אין ואז מפרטים מה מותר לו כגדול ולאחיו עדיין אסור...לעיתים זה עובד.

דני גיל

21-07-2015 02:51
היי עירית,
התיאור מפורט ולכן אשיב לך בנקודות:

1. "הסברתי לו שיש דברים שלאמא מותר לומר לבן ולבן אסור" - ובכן, זו ירייה ברגל. כי המסר שכדאי שהילדים יפנימו למען יחסים תקינים עם ההורים הוא המסר הבא:

אין שווים יותר ושווים פחות. אין כבוד להורים וכבוד "אחר" לילדים. אנחנו משפחה ויש בינינו חלוקת תפקידים, ובמסגרת הזאת גם אם אתם הילדים לא תמיד רשאים לקבל את ההחלטות בבית אין זה אומר שאתם "פחות" מההורים שלכם. ולכן מה שאני דורשת ממך אני דורשת גם ממני ולכן לא תראה אותי פוגעת בך או מעליבה אותך וכדומה. את לא אומרת לו את זה במילים האלה אבל זה המסר. כמובן שזה דורש ממך לבדוק ראשית את עצמך עד כמה את משמשת דוגמה טובה לילדייך וההצעה שלי להתבונן בעצמנו באומץ ולא בשיפוטיות כי כולנו עושים טעויות.

"אבל רגע.." מניח שאת תוהה "... אני באמת הרבה פעמים מרימה עליו את הקול ופועלת לא כפי שאני רוצה ורואה לנכון, ואם כך, מה אני עושה אם הוא שם לי מראה מול הפנים ומזכיר לי שגם אני ככה וככה?" ובכן עירית, זה המקום להחזיר את השאלה אליו:

"אתה יודע, בדיוק על זה רציתי לדבר איתך. יש מצבים שעד שאני לא _____ אתה לא נשמע לי. ואתה הרי יודע שבבוקר אנחנו צריכים לעשות א,ב,ג כדי להגיע בזמן לגן, וכ'. מה אתה מציע?"

2. הוא הילד ואת האמא. אל תגררי לוויכוחים, ניסיונות להצטדק, להסביר את עמדתך, להוכיח אותו על טעותו, לאיים, כל זה מיותר. תשמרי את המילים והאנרגיות לתקשורת שלא קשורה בחינוך.

3. "הוא לפעמים מדבר בצורה לא יפה גם כלפי וגם כלפי סבא וסבתא ( לא קללות אלא טון דיבור לא נעים), ושוב פעם הסברתי לו שאם הוא מדבר לא יפה זה מעליב, וכשנעלבים אין רצון לדבר או לשחק איתך או לעשות את מה שביקשת"

נכון זה באמת מעליב. וטוב שאת מפנה את תשומת לבו לכך אבל ברגע שאת מסבירה לו שכשנעלבים אין רצון לדבר או לשחק איתך את שוב מחזירה אותו לעמדת מגננה ובריחה מאחריות. "אתה יודע... נראה לי שסבתא נעלבה. שים לב לזה" - זה מספיק.

4. "אני תוהה האם הערות לגבי התנהגותו לא פוגעים בדימוי העצמי שלו וגורמים לו להרגיש "לא בסדר"? האם הערות "אל תדבר ככה , תדבר יפה, אני לא אוהבת שאתה מדבר ככה זה פוגע לא נעים מעליב אותי- הם במקום? גם אם זה מספר פעמים ביום?"

שאלה מצוינת. והתשובה: ילד "רע" הוא ילד שמבין מההורים שלו שהוא ילד רע. הוא מפתח דימוי של ילד רע ונכנס לתפקיד. לעומת זאת, כשאת אומרת לו (אם להשתמש בדוגמה הקודמת) "אני חושבת שסבתא נעלבה..." ומסיימת בזה, מה את אומרת לו פה בעצם? את אומרת לו שאת מכירה בו כילד טוב עם לב טוב ולכן את לא רואה שום צורך לעשות מעבר לכך. ומיהו הילד הטוב? הוא הילד שההורים שלו רואים אותו כילד טוב.

5. שימי את עצמך לצדו ותני לו כלים. במקום ההערות והביקורת. לפני שהוא מכפכף את אחיו הקטן תעצרי אותו ותבקשי ממנו להסביר במילים מה הוא רוצה. ותזמיני אותו לבדוק איך הוא יכול להשיג את מה שהוא רוצה ללא אלימות. את הרי מכירה אותו וסומכת עליו, ולכן יודעת למה הוא מסוגל. וכן, את זה את אומרת לו. אם את תופסת את העניין אחרי שאחיו קיבל את המכה תני לקטן את החיבוק ואת תשומת הלב. אל תתחשבני עם הגדול בזמן אמת אבל תגידי לו בהערת אגב שאת רוצה לדבר איתו על זה אחר כך. והשיחה אחר כך, נניח בערב לפני השינה, שלא תהיה שיחת נזיפה אלא שיחה של הקשבה הדדית וחשיבה משותפת. מה שבטוח - אי אפשר למנוע לחלוטין את המקרים הללו ובגילאים של הילדים שלך כדאי להתגייס ולהפגין נוכחות פיזית כמה שהילדים צריכים. וכך למנוע מראש את העניינים ולא לעסוק על הזמן בכיבוי שרפות.

6. בהמשך לסעיף 2, תזיזי את הפוקוס מהקונפליקט כלומר אל תתעכבי על עניינים שהעיסוק בהם כשלעצמו יוצר עוד ועוד קונפליקטים. לדוגמה:

"לא ממני הוא צריך לבקש אלא מאחיו" ובכן, לא ממך ולא מאחיו. תשחררי את זה ותתקדמו הלאה.

7. ילד קטן בגיל 4 שיש לו אח קטן ועוד אחד בדרך תמיד נראה יותר גדול ממה שהוא באמת, ועל הרקע הזה ההורים מפתחים ממנו ציפיות מוגזמות. התוצאה: הבכור מבין שלא משתלם כל כך להיות בכור. ובכן, זה מצוין ואפילו מרגש שהוא מבטא את החרדה שלו בצורה כל כך בהירה ומודעת. והוא בעצם נותן לך את התשובה במקומי: הוא צריך אותך. גם כאשר הוא מתלבש וגם כאשר הוא מצחצח שיניים וכדומה. תני לו אותך. כמה? איך? כמה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. אני מבטיח לך (מוזמנת לעדכן) שככל שתתני לו את הביטחון הזה כך תראי אותו משחרר ופחות תלותי, ודאי פחות תובעני.