היי נעמי,
כאן כדאי לדעתי לעשות הפרדה בין גמילת יום לגמילת לילה.
נתחיל בגמילת יום וגם פה, שאלת ה'איך' קודמת לשאלת ה'מה' או ה'מתי':
אם נדע לעשות את זה נכון, הילד ידע להבחין במוטיבציה הפנימית שלו להיות ילד בוגר וגדול ויוותר על המוצץ מתוך בחירה.

ככל שנצפה ונסביר, ככל שנהפוך את המוצץ ל'אישיו', ככל שנסביר לו ש – 'הילד של גליה יותר קטן ממך והוא לא צריך מוצץ' וכדומה, נגרום לו להתנגד, לעשות דווקא, להגן על האוטונומיה שלו ולהבהיר לאמא בבוקר, בצהריים ובערב – 'את לא מחליטה עליי'.

הייתי מציע להיות קשוב לילד המתבגר, להבחין מתי המוצץ נתקע לו בפה מתוך הרגל ולא מתוך אותו צורך ינקותי של פעם ואז... 'לשכוח' למשל את המוצץ לפעמים, ולראות איך הוא מתמודד. כאשר נגיע להחלטה להיפרד מן המוצץ חשוב שנשתף את הילד בהחלטה שלפיה מכאן והלאה, הוא והמוצץ יפגשו אך ורק במיטה.
מרגע זה חשוב לסמוך על הכוחות של הילד ולעבור הלאה. לא לעסוק ברחמים ואמפתיה.

לגבי גמילת לילה הסיפור שונה; המוטיבציה הפנימית של ילד בין שלש להיות בוגר כמו אחיו בן החמש למשל, אינה קיימת בלילה; ילדים, בדיוק כמו מבוגרים אגב, מרשים לעצמם בלילה לחזור למקומות היצריים מבלי 'לדפוק חשבון' למה שנראה 'מקובל' ונכון. לכן את ההחלטה לגמול את הילד מן המוצץ בלילה כדאי לדעתי לדחות בזמן מה ממועד הגמילה ביום, ולקבל באומץ עבורו את ההחלטה ושוב, כאשר אנחנו מרגישים שהוא מסוגל להתמודד עם ה'מחסור'.
נכון! התשובה אינה חד משמעית ולא במקרה.

לא חד משמעית אבל ברורה ומעניינת.
תודה דני.

תודה לך נעמי.

היי, מתערבת רגע.. אני אמנם אמא צעירה ודנדשה לילדה בת 5 חודשים
אבל בדיוק השבוע עברה בראשי המחשבה על כל העניין של גמילה ממוצץ.
אני חשבתי לי שלא צריך לגמול, נראה לי שזה משהו שמגיע לבד, הרי מה עד מתי הילד ירצה מוצץ? הרי כולם בגן כבר "נגמלו"
סתם... אולי אני טועה, פשוט אני זוכרת היטב את הרגע שאני נגמלתי ממוצץ בגיל יחסית מאוחר הייתי בת 5, פשוט ברגע אחד זרקתי אותו מהחלון ואמרתי זהו!!

אני מסכים איתך חופית שככל שנעסוק פחות בשאלת הגמילה כך נאפשר לדברים לקרות באופן טבעי והשאלה "הרי עד מתי הילד ירצה מוצץ?" היא שאלה רלוונטית שמכניסה פרופורציות. עם זאת, יש גיל שבו המוצץ מאבד מהנחיצות שלו אבל נשאר בפה של הילד מתוך הרגל, ואז הוא גם "נופל" כל שתי דקות מהפה או שלא מבינים מה הילד אומר כי הוא מדבר עם המוצץ ולמרות שהיה בכך הרבה מתיקות וחן רק לפני שנה, כעת זה נראה מעצבן ולא מתאים.
ואז, גם כשההורים בגישה של לתת לדברים לקרות, המוצץ מתחיל באיזשהו שלב להפריע גם להם ואז הילד שומע (לפעמים במשך שנה ויותר) משפטים כמו:

אתה כבר לא צריך את זה.
אתה כבר ילד גדול.
הבן של ____ כבר בלי מוצץ והוא יותר קטן ממך.

וזה הכי גרוע בעיניי. לפעמים אנחנו צריכים לקבל החלטות עבור הילדים שלנו. במיוחד כשמדובר בהחלטות ש"גדולות עליהם":

ילד לא יחליט בקלות להיפרד מן המוצץ גם כאשר אינו צריך את המוצץ. זאת דוגמה להחלטה שגדולה עליו. ודווקא בגלל זה, לא טוב שההחלטה תהיה גדולה גם עלינו.
תודה על ההערה ואת מוזמנת "להתערב" תמיד.