אחח... שאלה כואבת :)

שלום לך טל,
נכון שלכל אחד מאיתנו סף כאב/רגישות שונה ובכל זאת אני מהמר, גם במקרה הזה שבכוחן של התגובות שלנו לעשות את ההבדל. כי יכול להיות שבתך אכן רגישה באופן מיוחד לכאב ואז היא מגיבה בדרמטיות האופיינית לה, אבל אז יתכן שבתגובה לכל הדרמה הזאת את מנסה להרגיע ולנחם ואיך אמרת... לשלוף את כל מה שיש לך בכובע, וכך בעצם, בלי להתכוון וכמובן שרק מתוך הדאגה והכוונות הטובות, היא עשויה לפרש את ה"עמדה" שלך כחוסר הבנה לה, ולמה שהיא מרגישה. מהעיניים של הילדה, נוצר כאן פער מאוד גדול בין החוויה הסובייקטיבית שלה (חרדה) לבין החוויה שלך כפי שמשתקפת בעיניי הילדה (רגיעה), ופה היא עשויה להרגיש לבד. כך נוצר גם המעגל: ככל שהיא תרגיש יותר לבד כך יתגברו התגובות הדרמטיות שלה וכך יתגברו תגובות ההרגעה שלך וכך יגדל הפער וכך היא תרגיש יותר לבד, וכן הלאה.

אני מציע לעשות דבר מאוד פשוט בפעם הבאה שיקרה מקרה דומה:
את ניגשת אל הילדה שלך ומחבקת אותה חזק עד שהיא נרגעת.
תוך כדי החיבוק את יכולה להיעזר במשפטים:

"אני פה מתוקה... אני פה"
"אני איתך עד שאת נרגעת"
"זה באמת נראה לי ממש כואב"
"כשאבא יחזור נספר לו"

בהצלחה!