חרם בין בנות

עידית


שלום בתי כמעט בת 6 עולה לכיתה א. ילדה טובה לפי דעתי טובה מדי ותמימה.
אתמול היא שיחקה עם 2 חברות ומאוד נהנתה.ואז הגיע ילדה נוספת וללא שום ויכוח או ריב ביניהן הילדה שהצטרפה החליטה שהיא ברוגז עם הבת שלי ושיכנענו את 2 הבנות האחרות שגם הן יהיו איתה ברוגז.
הבת שלי עדינה, לא התווכחה והלכה. ששאלתי אותה מה קרה אחכ היא ענתה שהיתה לבד.
אמרתי לה שאם קורה דבר כזה שוב שתלך לגננת ותגיד לה את מה שקרה.
האם פעלתי נכון? האם הייתי צריכה לומר לה להתעמת עם הבת הזו?
אני הרי יודעת שזה יקרה גם בביהס. איך עליי לנהוג בסיטואציות כאלה... אם יקרו שוב?
המון המון תודה...

אשמח לתגובה

30-06-2016 23:18
תודה רבה

דני גיל

01-07-2016 01:21
היי עידית,
אין מצב כזה שתישאל כאן שאלה שלא תזכה לתשובה :)

שאלה מצוינת אגב,
מחר אתפנה להשיב.

דני גיל

01-07-2016 22:25
אז ככה:

"אמרתי לה שאם קורה שוב שתלך לגננת ותגיד לה את מה שקרה"
והחלופה שהצעת:
"האם הייתי צריכה לומר לה להתעמת עם הבת הזו?"

אלו הן שתי תגובות מאוד דומות זו לזו. וגם מאוד שונות. כמעט מנוגדות.

שונות:
להציע לה לגשת לגננת זה במובן מסוים לחזק אצלה את המקום החלש והתלותי. ולהבדיל - להציע לה להתעמת מול הבנות זה לעודד אותה ליזום ולהתמודד מול האתגרים החברתיים שלה בעצמאות ובאומץ. האם היא מסוגלת לכך? מאוד יכול להיות שלא. כלומר שגם ההצעה הזו עשויה לחזק בה - בסופו של דבר - את המקום החלש והתלותי. אבל לא - לא בגלל זה הן דומות.

דומות:
שתי התגובות הללו דומות מכיוון שהן יוצאות מאותו בית יוצר רעיוני ולפיו הילדים שלנו רק מחכים שנגיד להם מה לעשות והם יעשו. אנחנו המומחים, בעלי ניסיון חיים, גדולים וחזקים, ובשל כך הילדים שלנו זקוקים למילה שלנו, לעצת הזהב, לפתרון הגאוני. ושוב במקום לחזק את הילדה חיזקנו את המקום החלש והתלותי. לרגעים זה נראה כאילו מה שלא נעשה - נטעה:

תגובה א' מתבררת כטעות, גם תגובה ב', ובלי קשר לסוג הטעות שמאפיין כל אחת מהן, שתיהן סובלות מטעות אחרת בכלל, בסיסית ועקרונית. אגב, אם כך, איך אפשר בכלל להיות הורה ולצאת מזה בשלום? איך אפשר לדעת מה נכון ומה לא נכון?

טוב. הפסקה לנשום ובואו נעזוב רגע את ההורות בצד ונדבר על חברות. את עידית יושבת עם חברה טובה שלך בבית קפה ומוצאת אותה בתקופה לא קלה בחיים. היא משתפת אותך בענייני הגירושים הטריים, התמודדות עם הילדים ועם האב וכו'. בסוף הפגישה היא מחבקת אותך חזק ואומרת לך "איזה מזל שיש לי אותך!". נראה שחיזקת אותה. איך? מה עשית? האם היתה שם איזו עצת זהב או פתרון גאוני למצבה? מסתבר שלא. לא היה כלום מאלה. מה כן היה? היתה הקשבה, חשיבה משותפת, גילויים של אמפתיה, הבנת גודל האתגר. היה בעיקר משהו שלא משאיר אותה שם לבד עם הקשיים שהיא עוברת.

להיות הורה = קשה. אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה.
להיות חבר = קל. אנחנו יודעים איך לעשות את זה.

ובכן, הורים, כדי להיות הורים טובים עלינו לדעת להיות חברים טובים. אבל חברים טובים אנחנו יודעים להיות. כאלה אנחנו. מה שאומר שאם רק נדע להשתמש בכישורי החברות שלנו במפגש עם ילדינו נרוויח בענק. אנחנו וכמובן הילדים שלנו.

בחזרה לבתך. למה היא זקוקה? היא זקוקה לאוזן קשבת, לחשיבה משותפת, לסקרנות שלך את עולמה. לשאלות מעצימות כמו:
מה את עושה במצב כזה? וזה בסדר לך? היית רוצה אחרת? מה אפשר לעשות כדי שזה יהיה אחרת?

אלו הן שאלות מעצימות כי מהן הילדה מסיקה שהפתח לפתרונות נמצא אצלה. הכוח אצלה. אולי צריך לחפש ולחשוב יחד אבל זה קיים שם. ולפעמים זה מספיק. לפעמים די בכך כדי לשלוח את הילדה מחר לכיתה א' מצוידת בכלים המתאימים לכל אתגר חברתי.

החשוב הוא לזכור: להיות הורה זה קשה? אז היו חברים. להיות חברים אתם יודעים.

עידית

02-07-2016 23:45
תודה רבה על תשובתך המפורטת. ואם בכל זאת אחרי ההקשבה היא תשאל לדעתי... מה אני הייתי עושה במקומה... עליי לענות לה?

דני גיל

03-07-2016 01:24
תישאלי את עצמך עידית:
מה אם החברה שנפגשת אתה בבית הקפה היתה מבקשת את דעתך בעניין מסוים? מה היית עושה? מניח שהיית מביעה את דעתך. אבל זה הסדר הנכון. אנחנו קודם כל נמצאים שם במקום המדויק הזה שבו הפרטנר שלנו נמצא (בין אם הוא הילד/ה שלנו או בן/ת הזוג שלנו או חבר/ה שלנו), מקשיבים, מתעניינים באמת, מאפשרים לצד השני להוביל, ואם הוא מוביל אותנו לתגובות - כמובן שנגיב. ואם לא נדע כיצד להגיב - ניתן לזה ביטוי. תדעי, כשאת אומרת לה:

"האמת אני לא יודעת מה הייתי עושה במקומך" "... אבל בואי נחשוב על זה עוד יחד" "אולי נתייעץ מחר עם הגננת?"

את מעצימה אותה לא פחות מכל "נוסחה" שאת מנדבת לה.

תודה רבה

03-07-2016 01:35
תודה רבה