הורים יקרים,
התפקיד של הילד - לבכות.
התפקיד שלכם - לקבל החלטות, לקבוע עובדות, וכל הזמן לזכור שהתפקיד של הילד הוא - לבכות. כשהוא בוכה הוא ממלא נאמנה את התפקיד שלו. כשאתם מנהלים סדר יום אתם ממלאים נאמנה את התפקיד שלכם.

היי נעמה,
אין ילד שלא מסוגל לקבל "לא". יש הורים שלא מסוגלים להתמודד עם התגובה של הילד למשמע ה"לא" שלהם. מה הם לא יודעים? כנראה שהם לא יודעים את תפקידו של הילד - לבכות. לכן הם מתייחסים לבכי כאל משהו לא טוב כזה, שחייבים להיאבק בו או להשקיע מאמצים כבירים כדי להפסיק את הרעש הזה. והתוצאה - הילד מבין שהוא מחזיק בקלף מנצח בדרך למשא ומתן הסמוי שהוא מנהל דרך קבע עם ההורים שלו:

אתם תעשו מה אני רוצה - אפסיק לבכות. לא תעשו מה אני רוצה - אמשיך לבכות.

וההורים מצדם, רוצים לשמור על גבולות ולכן לא נכנעים לגחמותיו של הילד, מצד שני, נגררים להגיב לפרובוקציות שלו: נגררים להסביר, לשכנע, לנחם, להסיח דעת, לנזוף, להעליב לפעמים. ובכך להזין את מעגל תשומת הלב השלילית שבעצם כופה על הילד להמשיך ולעשות עוד מאותו הדבר.

מציע לכם לחשוב מעשים ולא מילים. נניח היא מרביצה אז לתפוס לה את הידיים ולומר: "זה לא". ולעבור הלאה. היא לא יוצאת מהאמבטיה אז להרים על הידיים ולהוציא. בכך תחסכו המון מאבקים ובזמן שיתפנה לכם תכניסו מה שיותר חום, אהבה, הומור, שיתוף הדדי, התגייסות שלכם ההורים. מציע לך לקריאה בעמוד המאמרים את המאמרים הבאים:

סוד הסמכות ההורית
מלכודת תשומת לב שלילית
הסמכות לומר כן
הורות מילולית


קריאה מהנה, בהצלחה, אני כאן לשאלות.