לסף ייאוש אנחנו מגיעים כשאנחנו משקיעים את האנרגיות במקומות הלא נכונים. לענייננו: כשאת לוקחת על עצמך את תפקיד המפשר, המרכך, התומך, את משקיעה המון מאמץ והוא מאמץ מיותר. במקרה הטוב. להבנתי עיקר הבעיה היא שלך מול בעלך ולא מול הבן שלך. וככל שכך, ההצעה שלי להבהיר בצורה נחושה את עמדתך בבית מכאן ואילך בצורה שתהיה מאוד ברורה לשניהם. מה שבעלך צריך לשמוע ממך הוא הדברים הבאים: כפי שאתה מבין אתה ואני חושבים אחרת. אני לא מצפה ממך להסכים איתי ובאותה מידה מבקשת ממך לא לצפות ממני להסכים איתך. ובוודאי לא לתמוך בהחלטות שבעיניי שגויות. אני לא מתכוונת לריב איתך כל שתי דקות, אתה יקר לי, הבן שלנו יקר לשנינו, תעשה מה שאתה מבין, אני אעשה מה אני מבינה. ומה שהבן צריך להבין ממך: כמו שאתה כנראה מבין אבא ואני לא מסכימים בהכל. ואחרי הרבה מחשבה החלטתי שאני לא מתערבת יותר במחלוקות ביניכם. אתה כבר לא ילד ואני רוצה שתדע שאני לגמרי מכבדת את הבחירות שלך ואת ההחלטות שלך. גם אם לפעמים מרגיש לי שאתה טועה. ולכן החלטתי מכאן והלאה לפעול רק כפי שאני מבינה. ואבא יפעל כפי שהוא מבין. מול הבן אני מאמין שזה יהיה קל יחסית ואפילו מחזק בחוויה שלו. מול בעלך נצפה להתנגדות בטווח הקצר, ובהמשך להאשמות אותך בכך שהילד לא מתפקד כרצונו. וזה יחמיר ככל שהוא יחווה ריחוק מהבן לצד ההתקרבות הצפויה של הבן אלייך. לכן העמדה שלך מולו חייבת שתהיה אסרטיבית ולא מתנצלת. אם האתגר נראה לך גדול מדי כדאי לדעתי שתיגשו עם כל העניין הזה לייעוץ משפחתי. בהצלחה!

תודה רבה דני היקר! כל מה שכתבת כל כך נכון, כל כך מחזק שזה מדהים! כבר הגענו לשלב הזה לצערי שבעלי מאשים אותי בהתנהגות שלו. אני אנסה בדיוק מה שכתבת, מקווה שזה יעזור, גם אם טיפה... תודה רבה לך!!

אין בעד והמון הצלחה!