היי נטלה,
מה שקורה בגן תשאירי בגן. תני לגננות ולסייעות לעשות מה שהן מבינות ובבית את עושה את שלך. לפי מה? לפי מה שאת רואה בבית. ענישה לא תקדם אותך. מציע לך למנוע את ההצקות של הבכור על ידי נוכחות פיזית שלך ב"רגעי הפורענות", למנוע ממנו להציק בצורה חותכת ועניינית, בלי להתחשבן, בלי לנזוף, בלי לדבר הרבה. מה שלא מקובל עלייך הוא יודע והוא יודע בדיוק למה.

במקביל, איפה שאת רואה שאת יכולה לחזק את "מעמדו" בבית כאח בכור אז אל תחמיצי את ההזדמנויות: שתפי אותו בהחלטות שלך, בהתלבטויות, תתייעצי איתו, תשקיעו יחד בערוץ תקשורת שיאה לגיל שש ופחות לגיל ארבע וחצי. בהצלחה!

היי, המון תודה על הצעותך! !!!
רק רציתי להבין דבר קטןֽֽ אתה אומר ששברגי הפורענות אני צריכה למנוע ממנו להציק בצורה עניינית וחותחת . אשמח לשמוע ממך הצע איך לעשות זאת, כי עד היום כל פעם שאני באתי והערתי לו בצורה כזאת או אחרת על התנהגותו "המופרעת" והלא מתאימה, זה בדרך כלל היה נגמר או בבכי או בצעקות (שלי)
אשמח מאוד לדעת איך לעשות זאת נכון.
לגבי הגן, איך להתייחס להתנהגותו בגן? הגננת מתלוננת על התנהגותו , אני חייבת לדבר איתו על זה בבית.
שוב תודה,
נטלה

אז מצוין שאת שואלת כי ההצעה שלי אלייך לפעול בצורה "חותכת ועניינית" משמעה מעשים ולא מילים: לגשת אליהם, להיות קרובה איפה שהם נמצאים ולחצוץ ביניהם בגופך. ברגעים האלה את לא צריכה לנזוף, להעיר, להרים את הקול. כוחך הוא בעצם נוכחותך. תני לי דוגמה למקרה אופייני ואדגים לך.

היי, הינה הדוגמה שחוזרת על עצמה לפחות פעמיים ביום. טל, הבן הגדול עובר ליד הקטן נותן לו מכה קטנה ביד או ברגל... הקטן מתחיל להתבכיין, אמא הוא עשה לי , הוא מציק לי וכו' ֽ יחד עם זאת הקטן יכול לתת מכה חזרה ואז מתחיל הבלגן. שניהם מתחילים להשתולל,קרי לרוץ, לקפוץ על הספות,(מבחינתם זה משחק) ואז כמובן אף אחד מהן לא שומע מילה ממה שאני אומרת, עד שאני נותנת צעקה. אגף בדרך כלל השתוללות נגמרת בבכי של אחד מהילדים, בגלל שמשהו מקבל מכה או מהנפילה או מאיזה שהוא חפץ בבית. וזה חוזר על עצמו כל יום , בין אם זה בבית או בחוץ.
מקווה שהסברתי ברור

הם לא מציקים אחד לשני. הם מציקים לך. כל מה שהגדול עושה וכל מה שהקטן עושה נועדו למשוך את תשומת לבך. אל תמהרי להגיב לכל תלונה של הקטן. הוא מתלונן תבקשי ממנו להסתדר - "סומכת עליך". אל תתני לגדול תשומת לב במקומות הללו גם לא שלילית: "אמרתי לך שאתה לא מתקרב אליו נכון!!???". את ניגשת אליהם כשאת רואה לנכון ולא משום הפרובוקציות שלהם.

מציע שתלמדי את הרקע למצבים הללו, מתי זה קורה יותר ומתי פחות. אם למשל ברגעים הריקים האלה של חוסר מעש או רגעי שעמום כאלה אז אותם תסמני ככאלה שדורשים ממך את מלוא תשומת הלב כדי להיות נוכחת הכי קרוב ולמנוע מראש את הניסיונות שלהם לקבל את תשומת לבך. את שם, איתם, ולכן הם לא צריכים "לקרוא לך" בדרכם. אם בכל זאת הם "קוראים לך" את ממילא שם, מפרידה בגופך ומרחיקה בגופך. בלי לדבר הרבה.

לפעול בצורה "חותכת ועניינית" משמע להעדיף מעשים על מילים. כלומר שאין מצב כזה שהם קופצים על הספות. את ניגשת לאחד מהם, עדיף לגדול במקרה הזה, ומחבקת אותו חיבוק כזה שמאלץ אותו להפסיק. ואת אומרת לו בטון רגוע אבל נחוש: "לזה אני לא מוכנה". זהו. מה יקרה? ימשיך לקפוץ על הספה? איך? הרי את שם? אז אפשר לומר שאחרי שתשחררי אותו הוא יחזור להתפרע. נכון אפשר. ובאותה מידה אפשר לומר שאת יכולה לחזור ולחבק אותו. כמה זמן? כמה שצריך. הוא יבכה והוא יצרח וירקוד עם הרגליים עד כמה שהוא מצליח. זה לא "יצטלם" טוב אולי. אז מה. ברגעים האלה הוא מרוויח אמא שאפשר לסמוך עליה. לא שווה?

שלום
שמעתי מקרה על אח בן שלוש וחצי שלקח מוט בלנדר חיבר לשקע החשמל ופצע את אחיו הקטן באצבעו.שנזקק לטיפול רפואי
מה עושים במקרה זה האם הילד זקוק לטיפול פסיכולוגי

אניה העברתי את שאלתך לראש הפורום ושם אשיב לך