היי קריסטינה,
אז קודם כל תדעי שזה היה צפוי. כלומר העובדה שהוא ידע עד כה להרדים את עצמו במהירות לא מסמנת דבר על העתיד לבוא. סביב גיל שנה התינוק הופך לפעוט ובתקופת המעבר הזאת נצפה לשינויים התנהגותיים, גם בהרגלי השינה.

אחת הטעויות הנפוצות של הורים סביב נושא השינה היא הנוקשות. נוקשות שהיא תוצאה של איזשהו קיבעון מחשבתי בעניין הדרך הנכונה לגרום לילד להירדם (למשל לא לצאת מהחדר). הנוקשות הזאת מונעת מאתנו להתנהל בטבעיות וכשאנחנו טבעיים אנחנו מאפשרים לילדים להירדם. אתן לך דוגמה: הוא מסמן לך לצאת מהחדר ואת מסרבת. הוא בוכה ואת מסרבת. הוא צורח ואת מסרבת. באיזשהו שלב התסכול שלו הוא לא מהרצון לצאת מהחדר אלא מהרצון לראות אותך קשובה לו. יכול להיות שאני קצת מבלבל אותך עכשיו, שהרי, אנחנו לא אמורים להיכנע לבכי של הילד. נכון? ובכן הטענה שלי היא כזאת:

אם אנחנו קשובים לו מלכתחילה, בלי שום פחד ובלי שום תלות בכל מיני כללי נכון/לא נכון שיש לנו בראש, אז ההיענות לבקשתו לא תהיה דומה לכניעה אלא להקשבה. כי מה היה קורה אם הוא היה מבקש אותך לצאת איתו מהחדר והיית נענית לבקשתו? בהנחה שאת עושה את זה נכון הוא היה מגלה די מהר שמוטב לו להיות במיטה בזמן שהוא עייף ולא על השטיח בסלון. אז איך עושים את זה נכון? תוכלי לקרוא על זה כאן הרבה אם תקלידי במנוע החיפוש של הפורום את המילים הרלוונטיות לשינה והירדמות. כאשר העיקרון הוא כזה:

אתם יוצאים קצת לסלון ואת עוסקת בעניינייך. את יכולה להרים אותו קצת, לחבק ולנשק ולתת את כל החום והאהבה - זה מצוין כמובן, אבל הכל כאשר הפוקוס אינו עליו אלא על עניינייך ועיסוקייך. חזרתם למיטה - שבי איתו בחדר. וגם בחדר את עוסקת בעניינייך ולא בו. שיחת טלפון עם חברה זה מצוין לענייננו. כלומר את כל הזמן נותנת תחושה שאת בחדר כי מעניין וטוב לך להיות בחדר כלומר - אני כאן כדי להישאר. אחרת הוא יהיה דרוך. זה כמובן על קצה המזלג ולכן אציע לך גם את המאמר "סודות ההירדמות של ילדינו" בעמוד המאמרים, את הפרק "התערבות מעכבת" בספר שלי, ועוד הרבה חומר רלוונטי כאן בפורום.

לגבי הנפילה שלו מהמיטה: מה שקרה קרה, זה מובן, כמובן שלא יכולת לדעת את זה מראש כך שבאמת אל תאשימי את עצמך. מה שכן בגלל הטמפרמנט שלו הייתי בודק איך אני מונע ממנו פיזית לצאת מהמיטה אם זה בהתקנה של מעקה בטיחות או כל פתרון אחר. בהצלחה!

היי דני,
תודה על התגובה המהירה!
אני לא בטוחה שהבנתי כיצד ההוצאה שלו לסלון תעזור לו בהירדמות. בסלון יש לו את הצעצועים, ספרים, את החתולים, טלויזיה וכו,. בקיצור הרבה גירויים וגם אם אני לא ממש אתייחס אליו הוא יכול להעסיק את עצמו בלי קשר אלי.
אתמול בערב שוב התחיל לבכות עוד בשלב של הבקבוק לפני השינה שאנחנו נותנים לו בחדר. הפעם נתתי לאבא שלו להתעסק איתו והוא ישב איתו בחדר עם הנייד והשמיע לו מוזיקה עד שהוא נרדם לו בידיים. אני לא בטוחה שזו הדרך הנכונה כמו שהדרך שלי גם לא הייתה נכונה.
אתמול בערב חזרתי לספר של הלוחשת לתינוקות וקראתי על שיטת "הרם/הורד" שעבדה יפה בגיל 4 חודשים ושכחתי איך מיישמים.
ב-04:30 בבוקר הוא קם והתחיל לבכות ושוב רצה לצאת מהמיטה ומהחדר.
עשיתי מה שהיה רשום ולקח לי איזה 10-15 דקות עד שנשכב נרגע והלך לישון.
אשמח אם תוכל לפרט יותר על השיטה שלך (קראתי את המאמרים והפורום) וגם אשמח לדעת מה אתה חושב על השיטה של הרם/הורד.
המון תודה!!

אני לא מאמין בשיטות אלא בהבנות. נניח הגישה שלי לנושא השינה לא יכולה להיות מתורגמת לשיטה. כלומר אפשר לעשות את זה ואולי זה יהיה נכון מבחינה שיווקית (לדעתי זו הסיבה שנולדות "שיטות") אבל להורים בבית היא לא תועיל באמת. לשאלתך:

ילדים צריכים להירדם בחדר שלהם ולא בסלון. אין פה שאלה בכלל. אבל הרבה פעמים קורה לנו ההורים שמרוב שאנחנו רוצים משהו (שהילד יירדם כבר) אנחנו שוכחים שגם לו, בעצם, יש את הצורך לנוח ולישון. והצורך הזה הוא צורך שלו. איך הוא ידע מזה? אם בשעה שמונה בערב הוא נלחם את מלחמת העצמאות שלו מול אמא ואבא איך הוא ירגיש עייף? ואם על המלחמה הזאת מתלבשים כל התסכולים והאכזבה של אמא ואבא שלי - אכזבה ממני - איך אני יכול בכלל להירדם ככה? את מי מעניינת השינה עכשיו?