היי עטרה,
ילדים משתמשים במה ש"עובד" להם. במה שמצליח למשוך תשומת לב. אם הוא בוכה או אפילו מבקש ממך משהו בנימה בכיינית ואת מוכנה לתקשר עם זה הוא לומד מכך שהבכי והתלונות והדרישות הם חלק מהשפה. מהתקשורת הלגיטימית. לכן, כשאת כותבת שהוא בוכה "למרות הסבר ולמרות שאני מנסה לתת לו דברים חלופיים", אז המילה "למרות" הופכת את המשפט הזה למשפט לא נכון מבחינה לוגית. הוא בוכה, זה נכון, אבל הוא לא בוכה למרות התגובה שלך כי התגובה שלך כפי שתיארת אותה כאן דווקא מחזקת את המוטיבציה שלו לבכות ולהתריס.

ככלל, תפקידך להציב לו גבולות ולא לנסות לרצות אותו. עלייך להביא בחשבון שלא תמיד הוא יאהב את ההחלטות שלך. נאמר שאם החל ממחר תשני גישה הוא מאוד לא יאהב את השינוי ותשמעי אותו מתלונן הרבה. זה נכון. ואני אומר - נו אז מה? אלה הרגעים שאת מזכירה לעצמך שאת המבוגר האחראי, ותפקידך לשים את הגבולות, זו לא רק הזכות שלנו כהורים. זו החובה. ואחרי יום של הרבה בכי והרבה תלונות יום המחרת יהיה פחות סוער. ואחריו תזכו ליום סביר. ואחריו ליום נעים ורגוע.

מציע לך שני מאמרים מעמוד המאמרים:
1. גיל שנתיים.
2. הורים אשמים.

בהצלחה!



" בכי מניפולטיבי, להבדיל מבכי של תסכול ופורקן, נועד להפעיל לחץ על ההורים כדי לקבל דבר מה. הורים חזקים וסמכותיים הם הורים שלא מבקשים מהילד דבר במצבים האלה. ודאי שאינם מבקשים שיפסיק לבכות. כי ברגע שהילד שלי מבין שחשוב לי שיפסיק את הבכי, הוא מקבל ממני, בו במקום, קלף חזק לניהול משא ומתן: אני מפסיק לבכות – אתה, אבא, מספק את רצונותיי. אתה לא מספק את רצונותיי – אני ממשיך לבכות"
מתוך "אלוהים בגובה העיניים"

תודה רבה.
אקרא אותם בהחלט!