שלום רוזה,
אני רוצה להציע לך שני אופני פעולה, חותך והדרגתי. האופן החותך מומלץ לדעתי על ידי רוב יועצי ההורות מהסיבה הפשוטה שהוא יעיל ונכון תמיד. האופן ההדרגתי עשוי להיות נעים יותר, הן להורה והן לילד, לא דורש מאיתנו נחישות ועקביות ובאופן כללי אני מאוד בעד. החיסרון הגדול – יש בו פתח גדול מדי למניפולציות של הילדים.

מאחר והבנות שלך הורגלו לישון במיטתכם מאז שהן מכירות את עצמן, ברור שהמעבר חד עבורן ונראה לי שכאן, יש מקום לפעול בהדרגה, לפחות להכיר את האופציה.

אז כדי למתן את המעבר החד אנחנו מחפשים משהו שעשוי להקל עליהן, לפחות לתקופה הקרובה להירדם במיטתן; הקראת סיפור, לשבת ליד, לתת יד וכדומה. במצב הזה הבנות תגלנה מהר מאוד את הרווח הגדול וסביר שתבקשנה לפרוץ גבולות כדי "להרוויח" יותר, אלא שאז את מבהירה להן את הכללים שלפיהם את שמחה ללוות אותן בתהליך ההירדמות כל עוד עוצמים עיניים ולא מדברים וכו'.

אם את רוצה לעשות את הניסיון, חשוב להקפיד על כמה כללים שתכליתם להעביר לבנות את ההרגשה, "אני כאן ולא כאן" "איתכן אבל לא איתכן" ולכן, את מלטפת ומנשקת אבל תשומת הלב שלך מכוונת למקום אחר, לשיחה בטלפון למשל או לצפייה בטלוויזיה אם יש.

במצב הזה יתכן שתגלי שהבנות שלך נרדמות מהר מאוד. לעומת זאת, אם תראי שזה לוקח אתכן למקום של פריצת גבולות, מניפולציות, משאים ומתנים ובאופן כללי, תמצאי את עצמך עסוקה בלעשות הצגות כשאת לא באמת נהנית איתן, סימן הוא לך לעצור ולעבור לאופציה הראשונה, לאופן החותך. פה, אם עושים את זה נכון, מקבלים את התמורה מהר מאוד.
אני רוצה להעתיק ולהדביק עבורך את הטקסט הרלוונטי מ"אלוהים בגובה העיניים" פרק "התערבות מעכבת" -

אז איך עושים את זה נכון? בנונשלנטיות. ילד "מרדימים" ע"י שעמום. עשר פעמים הוא יקום אליי – עשר פעמים אאחוז בידו ואלווה אותו למיטה, כשאת פוקוס תשומת הלב אני משאיר לעצמי ולעיסוקיי. אני לא כועס ולא מעורר אותו בקונפליקטים פסיכולוגיים. הערב הוא יקום אליי עשר פעמים. מחר חמש. מחרתיים פעמיים. תוך שבוע כולנו יוצאים לחופשי.

לילדים יש נטייה לבקש כל מיני דברים אחרי שנכנסו למיטה וקיבלו נשיקת לילה טוב;
'אמא אני רוצה מים'
'אמא תעזרי לי להתכסות'
'אמא מה את עושה?'
וכו'

לבקשות הללו משמעות רבה בתהליך ההירדמות של הילדים אלא שעבור הרבה הורים, דווקא 'טקס הפרידה' שמכינים לנו הילדים, נתפס כבדיקת גבולות.
הטענה שלי היא שכאן הורים נלחצים וחושבים שנכון לפעול מיד כדי 'להציב גבול' אלא שבבואם להציב גבול, לרוב זה נעשה באופן כזה שהילד נעלב (בין אם באמת ובין אם כמניפולציה) ואז מתחיל מאבק שהילד לא יודע איך לצאת ממנו וודאי שלא להירדם בעקבותיו.

מהעיניים של הילד:
אין יותר מרדים מלדעת שאמא אוהבת אותי ואין מעיר יותר מהידיעה שאמא מאוכזבת ממני.

הגישה שלי היא כזו: (נניח עם הבת שלי):
את רוצה מים - קבלי מים.
את רוצה מאוורר - קבלי מאוורר.
את רוצה פיפי - בואי לפיפי.
את רוצה עוד נשיקה - קבלי עוד נשיקה.

אני מרשה לעצמי לספר לה כמה שאני עסוק ועייף ואשמח אם תנסה פחות לקרוא לי, אבל אני לא מעיר אותה ב-
'כבר אמרתי לך'
'כבר נתתי לך'
'סליחה... מה לא ברור?'
'למה צריך להגיד כל דבר עשר פעמים?'
'אז למה את מורידה את השמיכה?'

זאת בדיוק ההתנהלות שעשויה למנוע מהילדות את ההירדמות למשך זמן ארוך ובלתי נסבל.
'טקס הפרידה' להבדיל, הוא תהליך שיש לו התחלה ויש לו סוף (מאוד מהר אגב) ושוב... אם רק נדע לא להעיר בעקבותיו את הילדים שלנו בקונפליקטים פסיכולוגיים.

בהצלחה רוזה ו.. אני כאן לשאלות.