שלום עדי,
הכוח של התגובה האותנטית הוא באותנטיות שלה. לא במקרה לא מצאת בפרק המלצות ל- "איך להגיב נכון" כי לדעתי, החיפוש אחר תגובה שהיא "נכונה" והניסיון להימנע ממה שעשוי להיות מזיק לילד, הם בעיקר שיוצרים את הבלבול הגדול ואת התגובות המזויפות.

כמובן שיש תגובות שהן נכונות יותר ותגובות נכונות פחות אבל תגובה שהיא לא אותנטית, במיוחד כזו שבאה על רקע של בדיקת גבולות, היא תמיד תגובה רעה.

אשיב לך כמובן לגופו של עניין אך חשוב לי שתראי את התשובה שלי כדוגמא לתגובה ראויה ולא כמתכון לתגובה שהיא נכונה תמיד. כאמור, התגובה הנכונה היא התגובה האותנטית והיא התגובה שלך! שמתאימה לך, לשפה שלך ולסגנון שלך ובלבד שתהיה משוחררת ממחשבות של נכון/לא נכון ורגשי אשם.

בפעם הבאה שהילד שלך יחליט להשתמש עם הידיים, אני מציע לך לפעול באופן הבא:

ראשית את פועלת למניעה מידית של פרץ האלימות; את אוחזת אותו בשתי כפות ידיו ומקרבת אותן אחת לשניה. את מסתכלת עליו בעיניים ואומרת לו בנחישות שאת לא מוכנה שהוא ירים עלייך ידיים. תרשי לעצמך להרים קצת את הקול ולהרתיע. מרגע זה את כבר לא אותה אמא שמחה שהיתה לו לפני שתי דקות, לא לנצח וגם לא לכל היום אבל חשוב שדקות אחדות לאחר ה"אירוע", הוא יפנים את התוצאות של המעשים שלו.

לכן, מותר לך להיפגע ולהראות פגועה, מותר לך להיות "לא נחמדה" ולהמשיך בהתנהלות היומיומית באופן שבו את מחליפה את הבקשות בהוראות. לא הוראות משפילות אלא הוראות שנאמרות בטון קר וענייני, לא כי את כועסת אלא כי את פגועה, ואת זה הילד שלך צריך לראות. להרגיש. וככל שתנהגי כך הוא יראה וירגיש. והוא יבקש הסבר - את תראי אותו עושה כל מיני סימנים של "ירידה מסולם" באמצעות כל מיני ניסיונות ליצור איתך קשר.

כאן חשוב לדעת מה עושים עם ההסבר הזה. את מסבירה לו קצר ולעניין שמה שקרה קודם לכן הכאיב לך ופגע בך וזאת הסיבה שהוא רואה מולו כעת אמא פחות שמחה מהרגיל. את אומרת לו את הדברים מבלי ציפייה שהוא יבין ויקבל. וזה חשוב! כי כאשר תאמרי לו כך את הדברים הוא יקשיב באמת. לא תתעורר בו שוב ההתנגדות והתחושה שהנה לנו המשך המאבק עם אמא. המסר לילד: רצית הסבר – קיבלת הסבר.
שבוע שמח ורגוע :)