הי נדיה,
שמח "לראות" אותך פה :)

ה"כולם שמסביב" מזהירים אותך מהקניית הרגלים לא נכונים, אבל אנשים שוכחים שלהקניית הרגלים יש שני צדדים; כי כאשר תהלולי מתרגלת להירדם במיטתכם והחברים שלכם נניח מרימים גבה, היא גם מתרגלת לקשר את חווית ההירדמות לרוגע ושקט פנימי מרדים וההרגל הזה (כשלעצמו) הוא הרגל חיובי.

בעוד חצי שנה, או שנה או שנתיים, כאשר תהלולי תבקש או תתבקש להירדם במיטתה, יתכן ויהיה לה קשה, והיא לא תרצה במעבר ותעשה לכם כל מיני מניפולציות אבל לדעתי, הקושי הזה לא יהיה יוצא דופן כפי שנהוג לחשוב ואפילו להיפך, היא תהנה מהיתרונות של היסטורית הירדמות נקיה מקונפליקטים עם אמא ואבא. ואם את רואה את עצמך כאמא שיודעת להציב ולשמור על גבולות, ואם את רואה בתהלולי "ראיה" לכך, כפי שאת מתארת, הייתי מניח למחשבות ודאגות עתידיות של מה יקרה כאשר תרצו בשינוי.

השאלה שאני שואל את עצמי, והיא היחידה שהייתי שואל במצב הזה, היא האם באמת טוב לכם ככה, האם נוח לכם לישון כולכם במיטה אחת.

כדי לברר אם אכן, הייתי מציע שתדמייני את המיטה שלכם ריקה מילדים בלילה, אולי תדמייני את התסריט הזה במהלך הלילה כאשר כולכם באותה המיטה, ותראי איך ההרגשה.

עכשיו התינוק בן שמונה שבועות, יונק, גם אחותו עדיין יונקת, הייתי ממתין עם השינוי בכל מקרה עד שהתינוק יאפשר לילות של שינה רצופה.

אפשר לומר שאין נכון / לא נכון אבל לדעתי מוטב לדייק ולהניח שיש נכון / לא נכון אלא שמה שנכון לי, לא בהכרח נכון לך ולהיפך. וזה מה שחשוב. וכדי שתדעי מה נכון לך, עלייך "לנקות רעשים", הן רעשים חיצוניים בדמות ה- "מה שכולם אומרים" והן רעשים פנימיים, בדמות החששות הטבעיים והמוכרים משינוי שאנחנו אכן רוצים בו. מקווה שעשיתי קצת סדר..

כן כרגיל, עשית הרבה סדר...
האמת שאני לא יכולה ולא רוצה לדמיין את מיטתנו בלי הילדים, ממש עצוב לי לחשוב על זה, שאלתי את בעלי והוא גם חש כמוני, או ליתר דיוק ציטוט שלו "איך אני אמור להתרגל להתעורר בלי הפנים המתוקות הללו מול העיניים" כמובן שמבחינה טכנית הרחבנו את המיטה (שני מזרנים זוגיים צמודים זה לזה על הריצפה).
אז בינתיים עד שזה ירגיש לא טוב לנו, אנחנו נמשיך ככה.
יש לי הרגשה שהיא תרצה חדר משלה הרבה לפני שאנחנו נהיה מוכנים לוותר על השינה המשותפת :-)

ושוב תודה

בשמחה...