היי אדל,
רק להבין אם הבנתי נכון:
הבעיה קיימת רק בגן? בבית הכל טוב? אתכם ההורים? עם האחים שלו? הבעיות בגן התחילו בנקודת זמן מסוימת או שזה תמיד היה שם במידה זו או אחרת?

הי דני,
הבעיות קיימות בעיקר בגן מעצם האינטראקציות החברתיות שם. בבית "הבעיה" באה לידי ביטוי בזה שהוא מרבה להתעצבן ברגע שנתקל בהתנגדות כלשהי ואפילו מינימלית או שמשהו לא מתנהל לרוחו. למשל, אם הוא אמר משהו ולא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, הוא לא מסביר אלא ישר צועק ובוכה. הבעיה תמיד הייתה שם במידה מסוימת.

בשנה שעברה זה התבטא יותר באיזשהו קושי לשבת במפגשים בגן ובהפרעות לסובבים אותו. נכון להיום, בעיית הקשב פחתה עד כדי מינימום אך הבעיה החברתית החריפה. ת'אמת, אני מרגישה שהוא ילד באמת יוצא דופן ואולי באמת משהוא מפריע לו ואני לא ממש יכולה לשים על זה את האצבע. מקווה שהייתי מספיק אינפורמטיבית.
תודה!

אינפורמציה חשובה ובכל זאת שאלה נוספת:
מה קורה כאשר הוא מתעצבן, בוכה וצועק כאשר משהו לא מתנהל לרוחו? מה את עושה עם זה?

אני לא מנסה למצוא "כתובת" ל"בעיה" אלא לראות איך אפשר לעזור לו בתוך "שדה האימונים" הבטוח שלו שהוא הבית.

כשהוא מתעצבן בחלק מהמקרים הוא אלים ובשאר הוא פשוט רותח(!). השכלתי שבמצב הזה אין טעם להסביר לו למה הוא לא צריך לבכות ולכן אני רק אומרת שלא יבכה ושנדבר שהוא ירגע או "שככה לא מבקשים דברים..". או שאני מצחיקה אותו כי אני יודעת שזה מה שבדרך כלל משכיח אותו מהכעס. כמעט תמיד הוא נרגע די מהר ואז אפשר לדבר איתו והוא מבין..עד לפעם הבאה. במקרים שהוא עובר את הגבול אם הוא מרביץ או צורח אני מבקשת ממנו להיכנס לחדר להרגע. ברוב המקרים הוא נכנס לחדר בעצמו ושם נרגע. אבל זה לא קורה הרבה (שאני מבקשת ממנו להיכנס לחדר)

את עושה נכון, ברגעי הזעם שלו באמת מיותר להסביר לו למה הוא לא צריך לבכות. מה עוד כדאי לעשות וממה כדאי להימנע:

כאמור, הבית והמשפחה הם "שדה האימונים" של הילד. כדי ששדה האימונים הזה יהיה משמעותי עבורו אנחנו רוצים ליצור בו סביבה שמדמה את ה"חיים שבחוץ" מצד אחד, אך מספקת לו סביבה בטוחה ותומכת מצד שני.

את כותבת שאת יודעת איך להצחיק אותו ולהסיח את דעתו כדי שיפסיק לבכות. ואם הבכי היה הבעיה היה אפשר לומר שהטריק "עובד". אבל הבכי הוא לא הבעיה. ולא רק שהוא לא הבעיה, אפשר אפילו לומר שהוא ההזדמנות שלך כאמא להגיע לפתרון. למה? כי זה קורה בבית.

אני זוכר שאנחנו מדברים על הקשיים בגן אבל בגן את לא נמצאת. ולכן דווקא דפוס ההתנהגות המסוים הזה הוא ההזדמנות הגדולה, הפתח להבין דברים.

כאשר את מצחיקה אותו או מסבירה לו ש"ככה לא מבקשים" אני חושש שאת מחמיצה את ההזדמנות הזאת כי כאמור הבכי הוא לא הבעיה. גם התקפות הזעם והאלימות שבאה בעקבות הם לא שורש הבעיה אלא רק הסימפטומים.

מה כן כדאי לעשות?

1. לתת לו לבכות ולפרוק את הכעס, להתערב רק כאשר זה מגיע לאלימות ואז את מונעת את זה בגופך, בלי לדבר יותר מדי ("לזה אני לא מוכנה").

2. כשהוא בוכה ומתעצבן בלי "סיבה טובה" תשאלי אותו: "למה אתה בוכה?" אבל לא בנימה של טענה אלא בנימה של שאלה, של סקרנות, של התעניינות בו. המטרה - לעודד אותו להתבונן בעצמו.

3. תנצלי את הרגעים האלה שבהם הוא רגוע (נניח לפני השינה) כדי להמשיך ולהתעניין בו:

".. אבל למה כל כך כעסת אחרי הגן כשנכנסנו לאוטו?"
".. היית רוצה להפסיק עם הכעסים האלה?"
".. אתה אוהב שאנחנו מדברים על זה?"