היי ענת,
את כותבת בכותרת "בן שנתיים שמנהל אותנו כהורים" ונשאלת השאלה למה הוא מנהל אתכם? כי הוא בוכה וקשה לו? אז נכון שהוא בוכה ונכון שקשה לו ונכון שלפעמים הוא מתמודד עם רגעי תסכול. אנחנו מצדנו נעשה נכון אם נשאיר לו להתמודד עם רגעי התסכול ולא "נחסוך" אותם ממנו. אני מציע שלא תראו בבכי ובצרחות כבעיה. כמשהו שאתם צריכים למצוא לו פתרון או כמשהו שאתם צריכים לעצור או להשתיק. הייתי אפילו אומר שהתקפי הזעם טובים להתפתחות שלו ולהתמודדות שלו עם תסכול כל עוד אין שם ביטויים של אלימות. ואת כותבת שלאחרונה הוא החל להרביץ. ובכן - זה לא. הנה המקום הנכון לשים את הגבול. כשהוא בוכה תני לו את החיבוק שלך (ככל שיהיה מוכן לקבל) אבל לא את הבקשה או הדרישה או את הציפייה שיחדל מהבכי. על ידי כך את נענית לזעקתו אבל לא מבקשת ממנו דבר.

הרבה פעמים הורים עושים את הדבר ההפוך: לא נענים לקריאתו של הילד ובנוסף מבקשים שששש... שקט. ואז הילד מרגיש שלא "שומעים" אותו ובוחר "לצעוק" חזק יותר: להרביץ, לזרוק דברים, לעשות הרבה דווקא, וכו'.

מה שכן, נסי להימנע מציפיות מוגזמות. הוא רק בן שנתיים וכבר אח גדול לתינוק שדורש מן הסתם המון תשומת לב. לפעמים אנחנו נוטים לראות בבכור ילד גדול ועצמאי גם שהוא רק בן שנתיים וזה אופייני במיוחד כאשר מצטרף תינוק למשפחה. אבל מובן שהוא זקוק להיות עטוף ואהוב, ומה שפחות להרגיש שתפסו לו את המקום, עד כמה שאפשר כמובן. לכן עצתי לכם ללוות אותו בהירדמותו, לספק לו מקסימום נוכחות פיזית ורגשית, לעטוף ולחבק, ההשקעה משתלמת.

שימי לב למאמר "גיל שנתיים" בעמוד המאמרים. עוד את מוזמנת לקרוא כאן בפורום על "אח בכור", "לידת תינוק", "אחים" וכו'. תוכלי להיעזר במנוע החיפוש של הפורום לשם כך. בהצלחה!