איך מספרים לילדים על אמא שחנקה את הילדים שלה? למה בכלל לספר וממה עלינו להיזהר?
לעתים (קרובות מדי) אמצעי התקשורת חושפים אותנו למציאות הזויה וקשה לעיכול.
כהורים לילדים קטנים עלינו לתת את הדעת לאופן שבו אנו מעבירים מידע כזה לילדים שלנו. השאלה הראשונה שנשאל את עצמנו תהיה האם נכון לשתף את הילדים במידע הקשה.
מצד אחד אנחנו רוצים לאפשר לילדינו מה שיותר זמן להיות ילדים ולחוות את הילדות התמימה שהם זכאים לה. מצד שני אנחנו לא רוצים לסנן עבורם מידע שממילא ישמעו עליו בבית הספר, בין אם כחלקיקי מידע שייחשפו אליהם בעקבות שיחה עם חברים לכיתה, ובין אם באופן מסודר על ידי המורה.
יתרה מכך, כל הורה רוצה ודאי להיות מבוגר משמעותי עבור ילדיו, וכל ילד רוצה את אביו ואמו כמבוגרים משמעותיים. המשמעות הזאת גוברת ככל שהילד רואה בנו ספקי מידע אמינים, שמלווים אותו באתגר הכלת המציאות כפי שהיא, ולא מוכרים לו רק את הנצנצים של רוקדים עם כוכבים.
ההצעה שלי לכם ההורים היא למצוא את נקודת האיזון על ידי שאלה די פשוטה שנשאל את עצמנו: האם הילד שלי יהיה חשוף למידע רק אם אשתף אותו או שבכל מקרה המידע יגיע אליו.
אני לא רוצה לספר לילדים שלי על שבוי בשם גלעד שליט, אבל ברור לי שזאת מציאות שהם חיים בה וחשופים אליה, ולכן אני לא משקיע אנרגיות להסתיר אותה מהם.
מחר אולי נקרא בעיתון על אבא אוסטרי מזדקן שכלא את בתו 15 שנים במרתף, ונשוחח על כך עם החברים לעבודה, אבל תהיינה לנו סיבות טובות להניח שהילדים שלנו לא ייחשפו למידע ולכן נחסוך מהם את המידע הקשה. במילים אחרות, אנו לא מתפקדים כזרקור שמאיר על אזורי החושך הנסתרים, ולחלופין אנו לא משמשים כפרגוד שמסתיר את המציאות המוארת ממילא, גם כשהיא קשה לעיכול.
אבל איך מסבירים לילדים? מה ואיך נאמר להם? ולמה שאלת ה- "איך" כל-כך חשובה?
הורים נורמטיביים, שחונקים מאהבה במקרה הכי גרוע, יודעים גם הם או לפחות חלקם להעיד על התפרצויות זעם כלפי הילדים, במינונים שונים ובתקופות שונות. הילדים מכירים גם הם את רגעי החולשה של הוריהם, וזוכרים, גם אם במעומעם, קונפליקט לא פוטוגני שהיה שם לפני חודשיים, או שלשום בבוקר.
האתגר שלנו, ההורים, הוא לבודד את האירוע שנוכחנו לו בחדשות של שמונה, ולהעביר מסר חד וברור לילדים שאירוע כזה לא יכול להתרחש בבית שלנו, בכל מקרה, לא חשוב כמה אמא ואבא כועסים ולא חשוב כמה הילד פורץ גבולות.
זהו האתגר. והיכן המלכודת? המלכודת היא שמסר שאנחנו רוצים להעביר, לפעמים הפוך מהתרגום המילולי שלו:
"אמא ואבא לעולם לא יעשו כזה דבר"
"אמא ואבא אוהבים אתכם תמיד ולתמיד"
אלו הם משפטים מלחיצים בעודם נאמרים בהקשר לאירוע. הם שמוסיפים לערעראת הביטחון שהיה שם כמובן מאליו לפני ליל אמש, כי המובן מאליו מפסיק להיות מובן מאליו כאשר אנחנו מסבירים אותו במילים. אם ילדיי למשל תשמח אולי לשמוע ממני שאני אוהב אותה, אבל היא לא תשמח לשמוע ממני שאני אוהב אותה על רקע ידיעה בחדשות המבשרת על בעל שרצח את אשתו. נכון?
כדאי מאוד לבדוק גם:
אז איך עושים את זה? איך מעבירים מסר ולא במילים?
את התשובה לשאלה הזאת נמצא בהתבוננות על השיחות שאנו מנהלים עם החברים שלנו. שם אנו נטולי תפקיד הורי, חינוכי, מגונן. עם החברים אנחנו טבעיים. וכאשר אנו טבעיים, החברים שלנו רואים אותנו תופסים את הראש בתדהמה או שולחים מבטים המומים האחד לשני ושואלים, כל אחד בתורו, את השאלות המתבקשות תמיד במצבים האלה:
"איך זה יכול להיות?!"
"איך הורים לילדים מסוגלים לכזה דבר?!"
"איך אפשר לפגוע בילדים שלך?!".
לחברים מהעבודה אנו לא רוצים להעביר מסרים, מה גם שהם חשופים בעצמם למסרים ומכירים אותם. אבל מולם אנו בהחלט נותנים ביטוי לרגשות שלנו. אם במקום החברים היו שם, נניח במקרה, ילדינו הקטנים, הם היו רואים אותנו מזועזעים באופן כזה שהיה להם ברור ההבדל התהומי בין הבריא לחולה, ושההורים שלהם נמצאים ללא צל של ספק בצד הבריא, ושניתן לסמוך עליהם בעיניים עצומות.
לדעתי מוטב אם נאמץ את האותנטיות המאופשרת בנוכחות החברים שלנו: נחשוף רגשות, נרשה לעצמנו לחשוב בקול רם בנוכחות ילדינו, מחשבות כמו: "איך אפשר בכלל לפגוע בילד שלך?!", "איך אפשר בכלל לפגוע בילד?!", "איך אפשר?!", "אני בשוק!".
הורים, זה מספיק! אנו לא צריכים להתאמץ להסביר למה ואיך. בשורה התחתונה לילדים שלנו מספיק יהיה לדעת שאנו הורים אחרים, עד כדי כך, שאנו לא מבינים בתופעות כאלו.
