כשאבא שלי היה תלמיד בבית ספר יסודי הוא היה נדרש לא פעם להושיט קדימה את כף ידו כדי שהמורה שלו יצליף בו עם סרגל בכף היד. כעונש. אף אחד לא חשב אז שזה לא בסדר. כאשר הייתי אני תלמיד בבית ספר יסודי הייתה המורה מרשה לעצמה להעניש אותנו במשיכה חזקה באוזניים. גם אז, אף אחד לא חשב שמשהו ב"מעשה החינוכי" של המורה לא בסדר. עובדה היא שאף פעם לא חשבתי לחזור הביתה ולהתלונן בפני ההורים שלי שהמורה עשתה לי ככה וככה.
"דגים לא רואים מים" אמר פעם מישהו חכם ואני שואל את עצמי מה אנחנו, היום, לא רואים שבעתיד כן נראה אחרי שנביט אחורה ונגיד לעצמנו: "חבל… חבל שזה היחס שקיבלו פעם ילדים".
מנועים פנימיים
נכון, פעם כולם באמת ידעו טוב מאוד למי יש יותר כבוד, אבל אז הגיע העידן המודרני עם הערכים השיוויוניים שלו – המבורכים ללא ספק – ועיצב מערכת שיש בה הרבה כוונות טובות, אבל גם קושי גדול ביישומן. הסיבה: חוסר המוכנות של המערכת, ושלנו, לעשות צעד נוסף כדי להשלים את תהליך השינוי הבריא שבסופו נמצא את הילדים של כולנו שמחים לקום בבוקר וללכת לבית הספר, ולראות בלימודים זכות ולא חובה.
התפיסה שלכאורה שמה את הילד במרכז, המעורבות הגוברת של ההורים במערכות החינוך, הגישה החיובית או ה"לכאורה" חיובית, בלי להתכוון הצליחו ליצור מצג שווא לפיו התלמיד המודרני זוכה בשעה טובה לכבוד הראוי לו, אלא שבפועל הוא מפסיד פעמיים: גם כבודו נרמס והוא גם צריך להגיד על זה תודה. שהרי מעולם לא היה מצבו טוב יותר.
כבודו של התלמיד המודרני נרמס משום שעל אף התמורות החיוביות שחלו במערכת ההסתכלות עליו היא עדיין אותה הסתכלות מתנשאת הרואה בו כלי ריק שצריך למלא אותו ב"ידע", בלי להתייחס למאפיינים אישיותיים, אינדיווידואליים, בלי לשים לב עד כמה ה"ידע" הזה הוא תוצאה של בשלות, זו המאחרת להופיע ככל שאנו דוחפים שתופיע.
ההבנה למשל ששתיים כפול שתיים הם ארבע היא תוצאה של בשלות והיא זהה לבשלות הנדרשת עבור אותו פעוט המתחיל זה עתה ללכת או לדבר. את הפעוטות אנו מבינים ולכן לא דוחפים להם בגב כשהם פוסעים צעדים ראשונים. אבל לילדים אנו עושים עוול. זהו בדיוק אותו העוול שהיינו עושים לו היינו מצפים, מבקשים ודורשים מכל הילדים להתחיל לדבר באותה נקודת זמן.
שלום כיתה א' – חשב מסלול מחדש
כל זמן שהוא היה בגן אמרנו לו: "צא לאוויר העולם, גלה את ה"אני" שלך, תתפתח". כאשר הוא מגיע לבית הספר אנחנו אומרים לו: "אדוני היקר, שכח מה"אני" שלך, נגמרה החגיגה, פה לא עושים מה שרוצים אלא מה שצריכים". ומה צריכים? הפוך ממה שרוצים.
זו בדיוק ההחמצה הגדולה שלנו. כי אם יש ילדים שחיים ונושמים כדורגל מן הראוי שמערכת החינוך תיתן להם הרבה שעות כדורגל, במסגרת הלימודים. מגיע לילדים האלה להיות תלמידים מצטיינים ולבנות דימוי עצמי חיובי בזכות הכישורים הטמונים בהם.
אם יש ילדים ש"מדברים" עם הגוף מן הראוי שמערכת החינוך תבין כבר את השפה שלהם ותכניס לתוך לימודי הליבה את המחול המודרני, הקלאסי, ההיפ-הופ.
אם ילדים בכיתה ד' אוהבים את "גאליס" ובכיתה ו' את "החממה" אז הנה למערכת ההזדמנות לקיים עם תלמידיה דיאלוג פורה/ערכי/חינוכי סביב התכנים העולים בסדרות הללו, לאחר צפייה משותפת עמם.
כל פעם שאנו דנים במשבר הסמכות ההורית והמערכתית, במעמד המורים, בתופעות אלימות של ילדים ובני נוער, בשתיית האלכוהול הגוברת שלהם, אנו כמעט תמיד נגררים לעסוק בכיבוי שריפות ועומדים חסרי אונים מול התחושה ש"הולך ופוחת הדור". אבל כדי לייצר אלטרנטיבה אמיתית יהיה על המערכת לאזור אומץ לחשוב גם מחוץ לקופסה:
כל בית ספר צריך שיהיה גם, קצת, בית ספר למוזיקה. וכל בית ספר צריך שיהיה גם בית ספר לטניס, מחול, יצירה, בישול, אלא שמחשבות טורדניות כמו "מה יצא מהילד שלי" ו"איזה מבוגר הוא יגדל להיות" מכשילות את השינוי המתבקש ולא מאפשרות לנו לראות כמה ש…, בעצם, זה "עובד" הפוך:
כאשר המערכת תאפשר לתלמידיה את מימוש הפוטנציאל הייחודי לכל תלמיד באשר הוא, דווקא אז נזכה לראות ילדים הגדלים לדעת שלוי אשכול הוא לא רק שם של רחוב, ודווקא אז נמצא אותם קשובים כשנדבר איתם על ערכים. למה? כי הם יגדלו להיות ילדים מסופקים, מלאי מוטיבציה, בעלי אמונה במערכת ובעלי אמונה בעצמם.
דמיינו את הילד המתקשה בלימודי החשבון והמדעים, אבל בביתו מנגן בגיטרה שלו כמו איזה פוליקר, בלי תווים, כולה בן 9. אז מה? איך תדע המורה למדעים שיש לה תלמיד מצטיין בכיתה? איך החברים שלו יראו אותו במיטבו? איך הוא עצמו ידע שיש לו במה להתגאות ובמה להאמין?
תיק כבד
"אחרי החגים" כבר פה, הספרים והמחברות של הילדים שלנו עטופים זה מכבר באותם ניירות מתנה וניילונים חמקמקים. והתיק – כבד ומסורבל כאילו תלמידי ישראל קמים כל בוקר לטיול תרמילאים. אילו צרכני המערכת היו אנו המבוגרים – ולא הילדים – אין לי ספק שכל הלוגיסטיקה החינוכית לא הייתה מאחרת בכמה עשורים את הקדמה הטכנולוגית:
ה"תיק" של התלמיד היה המחשב הנייד, הספרים והמחברות היו מקוונים, שיעורי הבית – אם היו – אז לפחות היו בקבצים. למה זה לא קורה? בגלל אותה משוואה מיושנת לפיה "ערכי" שווה "קשה". היא המשוואה שבכוחה להסביר את העיוורון כלפי הצרכים של התלמידים, כלפי המוטיבציה הפנימית שלהם כמפתח להתפתחות ולצמיחה. באמצעותה גם נוכל להבין מדוע בתי הספר וחומרי הלימוד נכנסים בכוח גם הביתה, אחרי שעות הלימודים:
תלמיד בית-ספר יסודי מבלה בממוצע 5 שעות ביום בבית הספר שלו, כאשר בחישוב גס אנו מדברים על 100 שעות בחודש. האם לא די ב- 100 שעות לימוד בחודש כדי ללמד תלמידים בכיתה ג' את לוח הכפל? חייבים גם את הבית?
אמנם יש ילדים שמקבלים שיעורי בית, מגיעים הביתה, מכינים ת'שיעורים ושלום על ישראל. אבל כמה יש כאלה? רוב הילדים זקוקים ל״תיווך״: להורים שישבו לצידם ויכינו את השיעורים במקומם, ברמה זו או אחרת. עם קצת כנות מצד ההורים אפשר שתהיה זו הזדמנות להכיר בטעות השיטתית של המערכת ולהחליף את הביקורת והשיפוטיות כלפי הילדים בתמיכה אמתית שהיא תוצאה של הבנה ואמפתיה.
חומה
כתלמיד חטיבת ביניים, שאלה אותי יום אחד המורה לספרות מה עניינים איתי, ולמה אני ככה לא מגלה עניין. אמרתי לה שהיא צודקת ושאין לי עניין. היא שאלה אותי מה יכול לגרום לי להיות בעניין אז השבתי לה שאני אוהב את ה"חומה" של פינק פלויד. בהתפעלות היא הודתה שמדובר ב"יצירה גאונית" ובצער הודתה ש – "לא בבית ספרנו". התחוור לי גם אז – אף כי לא במפתיע – שאין ולא היתה למערכת אף פעם את היכולת להכיל תכנים ש"מדברים לתלמידים", זה תמיד נתפס כלא מספיק ערכי/חינוכי/לימודי.
בהקשר זה זכורה לי גם המורה שלי בכיתה י', ישבה איתי לשיחה רצינית כזאת והסבירה לי שאני חייב לתפוס את עצמי בידיים כי אני עסוק בשטויות, ומחריב את עתידי בכל מיני יוזמות שנועדו להפיג את השעמום. איך לרגע היא לא חשבה שהבעיה נעוצה בדיוק בשעמום הזה? עם הקושי בפסוק שבלימודי התנ"ך, עם הסינוס והקוסינוס בשיעורי המתמטיקה, עם הדרישה לזכור תאריכים מדויקים בשיעורי ההיסטוריה. ככה לא מלמדים היסטוריה, ככה לא מכינים את הדור הבא, ככה מגדלים אזרחים מנותקים ובורים, רחוקים מעצמם ומנוכרים לזולתם.
ראיה לכך היא היום שבו השתחררתי מהשירות הצבאי, דקה אחרי ששחררו אותנו לחופשי קראו לנו לחזור ולמלא טופס עבור ביטוח לאומי. אני זוכר שלא הבנו למה צריך למלא טופס כזה ומה זה בכלל ביטוח לאומי. אחרי 12 שנות לימוד + בגרות יוצאים לעולם ילדים שחושבים שהם מבוגרים הודות לשירות הצבאי, ולא יודעים כלום על מס הכנסה, על תקציב ממשלה, על יחסים בין פרט למדינה ואפילו על איך מחליפים שמן באוטו. ולא, הם גם לא יודעים כלום על סינוס וקוסינוס.
עוד מעט, אחרי הטיול הגדול בעולם יחפשו היכן לעבוד ומה ללמוד, יתחבטו בשאלה הנצחית בין הנאמנות לפרקטיקה לבין הנאמנות לעצמי אחרי 12 שנות לימוד בהן שוכנעו למחוק את ה"עצמי" הזה לאלתר.
מורים למופת
במערכת החינוך יש אנשי מקצוע מעולים. המורות של הילדים שלי, לדוגמה, מעוררות בי התפעלות וכל יום אני רוצה להודות להן באופן אישי על העבודה שהן עושות. אלא שהמערכת בבסיס שלה, בכל התפיסה, התכנים וספרי הלימוד, מדכאת את הפוטנציאל הגלום בילד, ולא רק שאינה תורמת לצמיחה ולגדילה שלו אלא להפך, היא מעכבת.
דמיינו לצורך העניין שאין כזה דבר ״בית-ספר״ ואין לימודים ותניחו לרגע גם לשאלה מה ימלא את החלל הזה. מה לדעתכם יקרה? מה יחסר מהילדים? ידע? הקניית מיומנויות לימוד?
לגבי האחרון אני יכול להעיד על עצמי: אם יש משהו שקיבלתי ממערכת החינוך בילדותי היא כיבוי המוטיבציה ללמוד ולדעת. המוטיבציה הזו חזרה אליי שנים רבות אחר כך, כאשר עלתה לאוויר הסדרה ״תקומה״. רותקתי למסך. ולא הבנתי איך קורה שבבתי-ספר במדינת ישראל דווקא ההיסטוריה המרתקת של המדינה שבדרך הפכה ל״מקצוע״ כל כך משעמם.
גם "ידע" לא יחסר לתלמידים החיים בעולם שאין בו את בתי-הספר המסורתיים שכולנו מכירים. לילד, לאדם, מוטיבציה פנימית וטבעית ללמוד ולדעת, וכאשר הסביבה היא סביבה תומכת המוטיבציה ללמוד מניעה לפעולה. הורים יקרים, המלך (כרגיל) עירום. ויש לו "כזה קטן". הרי אם בחרתם לרכוש מקצוע או השכלה גבוהה, מי כמוכם יודעים כמה אפסי הוא הקשר בין הידע שרכשתם (רכשתם?) ב-12 שנות לימוד לבין לימודי האדריכלות, המשפטים, האינסטלציה. נכון שאנו רוצים לגדל ילדים נבונים, משכילים, רחבי אופקים. דווקא משום כך עלינו לסקרן אותם ולא להרדים אותם.
מערכת החינוך שלנו עשתה ועושה דרך, אבל עודנה תקועה. לא בגלל בעיות תקציב או איכות הוראה כמו בגלל חוסר האמונה באדם. האדם הזה, מרגע צאתו לאויר העולם יונק מידע מטעה שבגדול אומר לו: מה שאתה רוצה הוא פסול. אבל איפה שקשה, מתיש ומשעמם – שם נמצאים הערכים.
אילו סוכני החינוך היו מאמינים באדם מרגע לידתו היו ודאי משכילים לספק את צרכיו האמתיים החל מכיתה א' ועד לתיכון. אז היינו מופתעים לגלות כמה קל לגדל ילד טוב שגדל להיות גם אדם טוב, אדם שבע רצון שבזכות היותו כזה, מסוגל להפנות משאביו "החוצה" עבור הזולת, ולא רק עבור העיסוק בעצמו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ב- 1971 ביקש ג'ון לנון את כולנו לדמיין את כל האנשים בעולם חיים באהבה ובהרמוניה זה עם זה. השיר האופטימי הזה הפך עם השנים לסמל הנאיביות ונשאלת השאלה מה בעצם צריך לקרות כדי להפוך את המילים של לנון לחזון לעולם הזה ולא לעולם אחר? בואו נחשוב על זה רגע:
Imagine All The Children
דמיינו בית ספר ללא מבחנים
מלבד מבחן החברות
דמיינו בית ללא שיעורי בית
מלבד שיעורים בקבלת אחריות
דמיינו את כל הילדים קמים בבוקר
למקום שהם באמת רוצים להיות בו
דמיינו תלמידים שלומדים את שרוצים ללמוד
ולהם מורים שמלמדים את שרוצים ללמד
דמיינו כמה קל לחנך ילדים מסופקים
ואולי בכלל כבר לא צריך כל כך לחנך
דמיינו את כל הילדים קמים בבוקר
למקום שבו איש לא מנסה לחנך אותם
אתם ודאי אומרים שאני חולם
אבל אני לא לבד
מיליוני ילדים חולמים את אותו חלום
אבל תקוותם קטנה
דמיינו אמא חתולה
דוחפת את גוריה לצעדים ראשונים
דמיינו כמה שהסיטואציה הזו לא הגיונית
וכמה גורים אנו דוחפים ומפילים
דמיינו את כל הגורים בעולם
קמים לבוקר שבו איש לא דוחף אותם ליפול
אתם ודאי אומרים שאני חולם
אבל אני לא לבד
אני מייחל ליום שבו גם אתם תצטרפו אלינו
ונחיה את אותו חלום כולם כאחד
